הזיקה בין ערכי דת משותפים לבין ביטויים באמנות האסלאמית והיהודית בתימן וב”משרק” , והשפעות המשכיות בישראל

הזיקה בין ערכי דת משותפים לבין ביטויים באמנות האסלאמית והיהודית בתימן וב"משרק" , והשפעות המשכיות בישראל

אעלה בתמר

הזיקה בין ערכי דת משותפים לבין ביטויים באמנות האסלאמית והיהודית בתימן וב"משרק" , והשפעות המשכיות בישראל

הזיקה בין ערכי דת משותפים לבין ביטויָים באמנות האסלאמית והיהודית בתימן וב"משרק" והשפעות המשכיות בישראל כיצד ניתן ליצור אמנות תחת צנזורה של ערכים דתיים? – אספקלריה אישית


The Affinity Between Shared Religious Values and Their Expressions in Islamic And Jewish Art in Yemen And The Mashreq and Their Continuing Effects in Israel
(For an illustrated summary of the article, see  "Yigal Tamir- Wikipedia" including a link to a relevant video)


ה ק ד מ ה
לפני למעלה מ-30 שנה עברתי מן האקדמיה אל הסטודיו ובית המלאכה.                                            
אשר על כן, עשויה מתכונת המאמר לחרוג  במידה מסויימת מתבניות המתודה האקדמית,                 
ותהיה בה התייחסות רבה גם לאינטרפרטציות ולנסיונות אישיים.
 

פרק א':  4 עמודי יסוד

(1) ייחוד האל
אברהם, אבי יצחק וישמעאל, הוא האב הקדמון של בני הדתות המונותאיסטיות.                        
מוכרת האגדה על הנער אברהם, שניתץ את פסלי תרח אביו ופתח מסע בן יותר מ-3000 שנות מאבק
בפוליתאיזם ובפולחניו. מאז ימי אברהם הביע המונותאיזם שלילה ובוז לאיקונות, וגזר הימנעות מיצירה של צלמים, דמויות אדם ובעלי חיים או גרמי שמים וכל סממן פגאני. האלוהות היא טרנסנדנטית ואינה ניתנת להמחשה. איסורים אלו עוגנו בין עשר הדברות  ביהדות  ובין חמשת עמודי היסוד  באיסלאם. 
הרמב"ם, גדול הפוסקים היהודיים בכל הדורות, מבטא את ההלכה היהודית בתשובתו לר' עובדיה הגר
בהקשר זה: "אלו הישמעאלים  אינם עובדי עבודה זרה כלל...והם מייחדים לאל יתעלה  ייחוד כראוי."                   

ובעקבות הרמב"ם פוסק  גם הרב עובדיה יוסף : "...ומעתה נראה שהמסגדים של הערבים אין להם דין של עבודה זרה, ומותר להיכנס בתוכם...הוא הדין שמותר להתפלל במסגד של הערבים...".                  ולראיה : תפילות יהודים ומוסלמים  -  אמנם בימים נפרדים  -  באותו מתחם של מערת המכפלה,           מקום קבורת האבות הקדמונים המשותפים. חשוב לעיין במאמרו של הרב יוסף קאפח ברבעון מחניים:  "על היהדות והאסלאם".

לתפיסה תיאולוגית זו היתה השפעה על כל תחומי התרבות בתימן וגם על טכניקות וביטויים אמנותיים. נזכור גם, שהאמנות התימנית היתה חלק בלתי נפרד מהאמנות האיסלאמית  במרחב.                   
להלן, נתוודע לדוגמה של תהליך פיסולי, שמן הטעם דלעיל נגזרה עלינו החמצה של יצירה אמנותית.                  
"קִצַת  חנה"                                                                                                                    
מזה שלוש שנים אני מבקש אישור לביטוי פיסולי של יצירה יודאית מקורית :  "קִצַת חַנָה"    -           
קינה  מצמררת הנישאת בפי יהודי תימן ובני קהילות מזרחיות נוספות בערב תשעה באב.
הקינה מביאה את סיפור חנה  -  הסמל הקיצוני ביותר למסירות אדם לאלוהיו אל מול גזרת השליט         
היווני מייצג האלילות, אנטיוכוס אפיפנס.   זהו מעשה קיצוני יותר אף מעקדת יצחק.                                 וכה אמרה חנה לבנה השביעי, הפעוט בן ה-3,  לפני הוצאתו להורג  :                                          
"בני, לֵך אצל אברהם אבינו ואמור לו :  כך אמרה אמי : אל תזוח דעתך עליך !  אתה עקדת מזבח אחד,
ואני עקדתי שבעה מזבחות,  אתה  -  נסיון,  ואני  -  מעשה".                                                    
(לניתוח המשמעויות השיריות ראה גם  מאמריהם של רצון הלוי ואורי מלמד).                                         
נראה היה כבר במבט ראשון, כי מבנה העץ שנבחר (גְוַונַקַסְטֶה ממרכז אמריקה), מפגש בין הגזע למסעף, 
"מזמין" יצירה איקונית כמו  ה"פְּיֵיטָה"  -  מריה המערסלת  בזרועותיה את בנה לאחר הורדתו מהצלב, 
או  חנה  -  החובקת-מוסרת את בנה הפעוט אל גזרת גורלו. הִצעתי להביא לביטוי פיסולי אפוס מרטירולוגי זה במרכז תרבות תימני, במקום בו חלק מן המבקרים 
דתי. האם התממשה העבודה ? לא, ונראה כי לא היה לה סיכוי מלכתחילה.                                       
חלף מה שיכול היה להיות יצירה איקונית, שוודאי עולה בקנה אחד עם כוונת יוצר הקינה,               
הפך גוש העץ כלי לביטוי אמורפי סתמי של תוצר, שהוצג בחו"ל תחת השם  :  JOY.                     
מיותר לציין, כי כל נסיון שוה-ערך לזה בעולם האיסלאם היה נתקל בחסימה מיידית מצד שומרי הסף.
לאחר הבהרת ייחוד האל  והצגת איסור ההמחשה הפיגורטיבית, הבה נטיל אור על שלושה ערכי בסיס     
נוספים, האחרון שבהם אינו מתחום האיסורים.


(2)  צניעות  האשה
ערך הצניעות הוא יסוד נוסף המבחין בין תימן ותרבות המזרח בכלל לבין ערכים מקבילים השולטים בתרבות המערב. במרכזו - הצנעת האשה ושמירה מפני חשיפתה לזרים, ודאי וודאי  -  לגברים.

והרי דוגמאות להשפעת ערך הצניעות על האמנות  :    

(א)  מראה (אימאג') :
מראה פני האישה, שיער ראשה וגופה שמורים לבעלה בלבד. נקדים כאן את המאוחר, ונתייחס
ליצירה תרבותית ייחודית לתימן ול"משרק" : ה"מִשְרַבִּיֶיה".
ה"משרבייה", הנפוצה באדריכלות התימנית, הריהי אמנם בעלת ערך מוסף של החדרת אור ואוורור, אך מעל לכל היא מייצרת מחד גיסא פתחי הצצה מפנים הבית, ומאידך – שומרת על  פרטיותן של יושבות הבית.
המשרבייה היא יצירה מופתית של תרבות המבקשת להצניע את האשה מעין זרה.
מיקומה, בד"כ, בקומה השניה, מקום פעילותן של הנשים. מאותו טעם הרבינו לעשות שימוש במשרבייה  כאלמנט אמנותי העומד בפני עצמו ובו זמנית משתלב בקונספט האדריכלי -  גם בבתי תפילה יהודיים בישראל.  (בתימן מושג עזרת הנשים לא היה קיים).                                                                          דגם משרבייה אחד שעיצבנו מצוי באתר מורשת ליוצאי חַלֵבּ  (היא אַלֵפּוֹ שבסוריה), והשני - באתר מורשת ליוצאי הקווקז. שני המקומות  מתפקדים לפני הכל כבתי תפילה. צפיפות פתחי ההצצה וגודלם הותאמו לאופי הקהילה ולמידת הקפדתה על החובה להימנע מלזהות את דמויות הנשים. ראוי לשים לב למוטיבים השולטים בעיצוב המשרביות: ערבסק,  כוכב מתומן, מגן-דוד.                                                                                                   

(ב) קול  :  ביהדות  -  "קול באשה ערווה".                                                                          באיסלאם - "סַוְ'ת אל-מַרְאָה  עַוְ'רָה". זהו מעין צירוף לשוני עממי שנפוץ בקרב קהילות אסלאמיות, אף שלא מצאנו לו סימוכין לא בקוראן ולא  בחדית'י אלבוכארי / מוסלם, אך מצאנו התייחסותו של המופתי הסעודי אבן באז לשאלות שהופנו אליו בענין, (ותודה לחכמי אל-אקצא שהציגו לי את המקור ההלכתי).      ומשמעות מעשית  :  שירת הנשים, שהיא סוגה מפותחת ונפוצה בין היהודיות בתימן, מובחנת ומבודלת משירת הגברים, שכמעט כולה שירת קודש.

שירת הנשים - באירועי נשים, ולנשים בלבד.                                                               
לסיכום : ערך צניעות האשה בתימן, בדומה למרבית ארצות האיסלאם השמרניות, הוא ערך משותף ליהדות ולאיסלאם, ויש לו ביטויים משותפים גם בתחומי האמנות והעיצוב. הקוראן פוסק הלכה ברורה בסורת "האור": "ואמור למאמינות כי תצנענה את מבטן ותשמורנה על תומת ערוותן, ולא תחשופנה את שכיות חמדתן, מלבד הנגלות שבהן, ותכסינה ברעלותיהן את חזותיהן...ואל להן לעכס ברגליהן למען ייוודעו שכיות חמדתן הנסתרות..." ב"סערת תימן" מציג ה' עמרם קרח את ההלכה היהודית המחמירה: "אין הנשים נכנסות אל השווקים לקנות מיני מאכל ומלבושים, ואם תראה אשה בשוק מתעסקת  בקנין צרכי הבית, נחשבת לפרוצה, וחללה כבודה וכבוד בעלה וכל בני משפחתה..."              
ראוי לעיון בתחום זה גם המאמר "צניעות האשה" מתוך "דיוקנה של בת-תימן".                           

(3) נגינה וכלי נגינה                                                                                                               כבר מראשית דרכו ייחס  האיסלאם  לכלי הנגינה, כמו גם לזמרה, פוטנציאל שלילי.                      המוסיקה בכללותה עלולה לעורר חושניות ולסחוף לכיוונים לא מוסריים, כמו : צריכת אלכוהול, מסיבות חשק ופריצת גדרי הצניעות בין גבר לאשה. כדאי לבחון במקביל כיצד רואה גם היהדות את ההשלכות הלא מוסריות האפשריות של הנגינה :

"...אמר רב יוסף : זמרי גברי ועני נשי - פריצותא, זמרי נשי ועני גברי - כאש בנעורת..."                      כאן מובלטת פריצתם של גדרי המגע בין המינים. ובאותה מסכת מפורט פן אחר של ההקשר בין נגינה לפריצות: "...אמר ר' יוחנן: כל השותה בארבעה מיני זמר מביא חמש פורענויות לעולם, שנאמר: הוי משכימי בבקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם. והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו..."                                                                                                                      המושג  "תַכְּסִיר אַלָאת אַלָ-אַגָאנִי" (=שבירת כלי הנגינה), או בנוסח אחר "תַחְרִים אַלָאת אַל-טַרַבּ" (כשם ספרו של אחד מגדולי חכמי האיסלאם בדור האחרון, מחמד נאסר אל-דין אל-אלבאני מקוסובו), רווח בתימן השמרנית משך הדורות. במחקריו של פרופ' אמנון שילוח, (כולל בספרו : "המוסיקה בעולם האיסלאם – מבט חברתי תרבותי"), מוצג הדיון בקונפליקט בין התיאוריה המחמירה בנושא הנגינה לבין הפרקטיקה.                                                                                                                                                עד כאן הצד המשותף בין שתי הדתות : שימת סייגים וגדרות, שיגנו מפני התדרדרות מוסרית.         אספקט אחר, ייחודי למסורת היודאית, מקבל איפיון מיוחד דווקא בקרב יהדות תימן.                      יהדות תימן - בשונה ממרבית הקהילות היהודיות במזרח - הקפידה גם היא על ההימנעות משימוש בכלי נגינה, פרט לתוף-הפח. זאת, למרות שהמדובר בקבוצה אתנית, שהכשרון המוסיקלי המיוחד הוא אחד ממאפייניה הבולטים.

האם היתה כאן השפעה - כולל חשש - מן הסביבה המוסלמית ? בחלקו - אולי.
ואולם, האתוס שהיה מקובל על יהודי תימן פירש את השבתת כלי הנגינה כ"זכר לחורבן המקדש",
האירוע הטראומטי ביותר שהוטמע עמוק בזכרון הקולקטיבי, אירוע שבעקבותיו נולדה הגלות.
ואמנם, עפ"י התלמוד – ובהתאמה, לפי פסיקת הרמב"ם (תעניות, ה', י"ב-י"ד)  -   מיום שחרב ביהמ"ק נאסר כל סוג של נגינה. יהדות תימן, להבדיל ממרבית הקהילות היהודיות בגולה, הקפידה על איסור זה הלכה למעשה.

(4)   צ ד ק ה
להבדיל משלושת האיסורים  דלעיל,  הערך המשותף הרביעי הוא בבחינת  מצוות-עשה. הצדקה היא הביטוי הבולט ביותר לסולידריות חברתית, לאמפתיה המתחייבת מכל אדם למצוקותיו של מי שמעמדו הכלכלי נחות. ה"זַכָּאת"  באיסלאם, כמו ה"צדקה" ביהדות הן מצוות יסוד.
מצות הצדקה היא יסוד חשוב ביותר בשתי הדתות.
באיסלאם : ה"זכאה" היא העמוד השלישי והמרכזי מעמודי האיסלאם. היא אינה המלצה וציווי כללי בלבד, אלא מלווה בתאורים מדוייקים של יעדיה (כולל עניים, שקועים בחובות, וכן לשחרור עבדים וכיו"ב), ושל שיעור ההקצאה הנדרשת. הציווי מתייחס הן לכל ימות השנה והן לחודש הרמדאן הזוכה להתייחסות נפרדת : "קיימו את התפילה ותנו זכאת...". בנוסח דומה לזה מופיע הציווי עשרות פעמים בקוראן.            וביהדות: "מצות עשה מן התורה ליתן צדקה לעני, שנאמר: פתח תפתח את ידך..." ומזהיר הרמב"ם:      "וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עובר בלא תעשה...".                                    "לא תיכון מלכות בישראל ודת האמת אינה עומדת - אלא בצדקה".  (עפ"י ישעיהו נ"ד, י"ד).               קובע הרמב"ם: "כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה... והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקים לשבעת ימים. וזו היא הנקראת קופה של צדקה..." כך נולד המוצר קופת צדקה.

ההגיון האינטואיטיבי של איש תרבות המערב מצפה, שקופת צדקה תיוּצר כאלמנט פונקציונאלי, צנוע, שאינו מנקר עיניים בבזבזנות - בהיותו צינור בלבד להעברת התרומות לנזקקים.
ואמנם, מרבית קופות הצדקה - ודאי וודאי בתימן - שמרו על פשטות עיצובית.
נציג כאן שתי קופות צדקה יוצאות דופן, וננסה להבין את פשר חריגותן.

הראשונה - "כַּשְכּוּל" מן המאה ה-17 באיראן, חרוטה ומעוטרת בפאר. סגנון עיצובה מקורו צפאווי, צורתה צורת סירה מאורכת עם עיטורי מדליונים, ובתוכם דגמים צמחיים מובלטים על רקע מושחר. השניה - תיבת צדקה שנעשתה בסטודיו תמיר עבור הקהילה הקווקזית בירושלים : תיבת עץ מהגוני במבנה דמוי הארון במשכן ניצבת על  4 רגליים מקרני דישון.                 

(להזכיר : תרועת קרן הדישון שימשה במקדש להכרזה על בוא המלך).
צלחת פליז עתיקה מחופה כסף, שהותאמה לעיצוב בשימוש משני. כתובת המחפה את דפנות החזית והאחור של התיבה - עשויה זכוכית קריסטל צרובה ע"ג רקע שחור, ומאחדת את המלים "צדקה" בעברית וברוסית. אני מודע לכך, שמראיה ראשונה עושר המוצר אינו נוח לעין הצופה המערבי, שהרי את עלותו היה ניתן, כאמור, להקצות ישירות לנזקקים. ועם כל זאת : שתי היצירות גם יחד מעידות על הכוונה להאדיר ולרומם את המצוה עצמה, ולהזכיר את חשיבותה כעמוד יסוד בכל אחת משתי הדתות. (זאת גם הנחיית-העל שקיבלתי מאת רב הקהילה הקווקזית). 

פרק ב' :  אמנות אלטרנטיבית  "כשרה"

האם בצילן של דתות מחמירות שכאלה נותר מקום לאמנות ולאמנים בתימן ובמשרק כולו ?  במהלך השנים נוצרה אמנות איסלאמית, שאין בה כמעט דמויות פיגורטיביות. דוגמאות למוטיבים חלופיים:
הערבסקה היא מוטיב אורנמנטלי בסיסי באמנות האוריינט. היא יכולה להיות מורכבת מאלמנטים צמחיים-  עלים, גבעולים, קנוקנות ופרחים - המשתרגים בתנועות החוזרות על עצמן ויוצרים דגמים גיאומטריים וגבולות התפשטות המתוחמים בגיאומטריה קווית מקבילה. כל זאת בהתאמה למבנה המשמש תשתית ורקע ליצירה: אם זה פנל עץ, קטע קיר או גומחה, יריעת אריג וכיו"ב. השילוב בין אלמנטים צמחיים משורגים בתוך גבולות המבנים הגיאומטריים הביא לידי ביטוי קומפוזיציה הרמונית של ניגודים. (דוגמה לטרנספורמציה  ייחודית של מוטיב גיאומטרי זה בסביבה תרבותית מודרנית שונה לחלוטין -      להלן בפרק ג' :  "מצנעא לרחביה"–וילה נורית).
מוטיבים אלו עברו כחוט השני לאורך ענפי אמנות שונים  :
צורפות, רקמה, גילוף, קליגרפיה ועיטור מונומנטלי, תבליטי טיח מכוייר (סטוקו), אדריכלות.
יודגש, כי במרביתם נועד לאומנים ולאמנים היהודיים משקל נכבד.
הדים לחלקם מצויים ב"מרכז למורשת יהדות תימן ברחובות"  (להלן :"המוזיאון"), שכל כולו פרי חזונו של  חנניה קורש. מטעמי קוצר היריעה נסקור בלשון תמציתית רק חלק מהם.

(1)  צורפות כסף
צורפות  הפיליגראן והגרנולציה התימנית הגיעה לפסגות אסתטיות לא פחות מהשגי האמנות הפרסית-ססאנית. "מלאכת" הפיליגרן היא הרבה מעבר לטכניקה.  הריהי ערך, אורח חשיבה והנהגה, אתיקה של דיוק, משמעת וסבלנות אין-קץ, עבודה סיזיפית של שילוב אינספור פרטים יחדיו בקומפוזיציה הרמונית של מלאכת מחשבת מוקפדת. מיד בכניסה ל"מוזיאון" ברחובות הוקצה אגף מיוחד המציג לקט מיצירותיו של הצורף-האמן יוסף כהן, יליד 1912. אביו פנחס, בעל השם הנודע בקהילת הצורפים בתימן, היה - עפ"י עדותו - חניך  בסדנא של אבי-סבי מצד אמי (סליימן ג'מאל), שהיה גם בעל זכיון מטעם האימאם להטבעת מטבעות כסף. אוסף מרשים ביותר המשמר את הטכניקות המסורתיות - הן של משפחת צדוק והן של בן דוד - מצוי גם הוא בתצוגת המוזיאון.               

והנה, בעוד אוספי צדוק שומרים במדוייק על דגמי העבר, מעז בן דוד להעניק לדגמים המקוריים גם טביעות אצבע אישיות, כגון שיבוץ זכוכיות רומיות עשירות בפטינה רבת-שנים במינון מעודן
ובלתי שתלטני, שאינו גורע אלא רק מוסיף ומחמיא ליצירה המקורית.
ממצא ארכיאולוגי שנחשף לאחרונה בעיר דוד עשוי להטיל אלומת אור היסטורית על טכניקת הצורפות התימנית. מדובר בשני תכשיטים שתוארכו בוודאות לתקופה ההלניסטית הקדומה  
האם ממצא זה משמש סיוע לדעה, כולל דעתו של הסטוריון האמנות היהודית, בצלאל נרקיס, שמיומנותם של יהודי תימן בענף הצורפות הגיעה אתם עוד מארץ ישראל ? ואולי תהליך אקלקטי ארוך של קליטת השפעות מן החוץ מחליש מאד הנחה זו ?                                             


(2)  הרקמה                
הרקמה התימנית (הנשית) היא אחות לצורפות הפיליגרן (הגברית).
באותו בית, שהסדנא משולבת בו באופן אינטגראלי, הבן הוכשר ע"י אביו ברזי הצורפות
והבת רכשה מאמה את חכמת הרקמה. (כך התנהל בית אמי בצנעא, ובדיוק כך נהגו מאות משפחות תימניות במהלך הדורות). הצורפות והרקמה שזורות זו בזו גם פיסית. באופנת הלבוש - ה"עַנתַרי" הגברי, ה"לוּלוו'ה", ה"גַרגוּש" וגולת הכותרת: מכלול מערך תכשיטי הכלה שבמרכזם ה"תִשבּוּך לוּלוּ" - משולבים כולם בעבודת הרקמה ובעבודה מקדמית של הצורף. כך, לעתים, גם תשמישי הקדושה : הפרוכת, המעיל לספר התורה ועוד.
  

(3)  חריטה וגילוף

בתנאי עבודה בסיסיים הוכיחו אמני העץ התימניים מיומנות מרשימה, שאינה נופלת מזו של   אמני מצרים, מרוקו וסוריה. את אזור ה"כניס" -  ביהכנ"ס התימני ואגף תשמישי הקדושה ב"מוזיאון" ברחובות -  הקדשנו כמחווה לאמני תימן, וכאן מובלט עושרו של ענף אמנות זה. השחזורים דלהלן בוצעו בסטודיו: 
שחזור של תיבת חזנים תימנית בת כ-250 שנה (שנחקרה לעומק ע"י מוצ'בסקי- שנפר)  מגולפת ומעוטרת  (בדומה למנבר במסגד ולפרטי אדריכלות פנים בצנעא, תעיז או זביד). התיבה המקורית נתונה במשמורת מוזיאון ישראל. שחזור של דלתות ארון קודש מעוטרות ומגולפות בהתאמה.                            (נפנה מבטנו לדגמים דומים בבתי מגורים של המעמד הגבוה באחת הערים דלעיל). ניתן דעתנו לטכניקת ה"אִינְלֵיי", שאמנם נדירה בתימן, בה משובצות צדפות-פנינה (סוגן : "גַ'דַּוִו'י", מן הים הערבי, להערכתי – מבחריין, ור' להלן). חשיבותה של התיבה המקורית (כמו גם של ארון הקודש) היא הרבה מעבר לערכה האמנותי. לגירסתי, הריהי מאירה תקופה רבת חשיבות בתולדות יהודי תימן, ועל כך נרחיב מעט את הדיבור. התיבה המקורית הובאה בדרך חתחתים ע"י משפחת עראקי-הכהן מביהכנ"ס הגדול אל-אוּסְטַא שבצנעא, ומיוחסת עפ"י מוצ'בסקי-שנפר למאה ה-18, וזאת בהתאמה לסגנון הציור העשיר המאפיין תיקים לספרי תורה וכתוּבּות מאותה תקופה.     

                                                 
כאן יש לי ענין להוסיף לדבריה ולמקד את התיארוך לתקופה מדוייקת יותר  -  השליש השני של המאה ה-18  -  לימיו של הדמות הבולטת ביותר במשפחה הנ"ל, שלום עראקי, נשיא יהודי תימן, מקורבו ואיש אמונו של האימאם אלמנצור חסיין (1727-1748), שמינהו על בית המטבע, שר האוצר וגובה המסים.  מעמדו זה נתקיים גם בימי האימאם שלאחריו, מהדי עבאס, עד הדחתו והשלכתו לכלא בגיל 81 (בשנת 1762). כ-35 שנות "שלטונו" של שלום עראקי (הוא הוא "אל-אוסטא")  היו ימי "תור הזהב" הכלכלי של יהדות תימן. וכך מתאר ר' שלום קורח את הפריחה הכלכלית באותן שנים:
"...ועוד תראה המלך (אלמהדי עבאס) שהיה בימי הנשיא שר-שלום הכהן אל-עראקי מפני שהיה חסיד, נחו היהודים בימיו וקיבצו ממון וקנו ספרים וכתבי הקודש רבים, וקנו כלי יקר ומטלטלין לרוב, ובנו בתים גבוהים ועליות מרווחים, וקנו המצעות הנאות. וגם נכנס לרשותם זהב ובדולח ואבן יקרה, וכל טוב אשר שאלה עינם לא מנעו ממנה..." בחוּבּם של ימים אלו היו טמונים כבר זרעי הפורענות העתידיים. העושר, הפאר וההדר ניקרו בעיניהם של רבים מחכמי הדת המוסלמיים, שלא ראו בעין יפה את השינוי במעמד היהודים כבני ה"ד'ימה". תקופה זו הומרה בתקופה מקבילה באורכה עד סוף המאה ה-18, בה נסגרו 12 מתוך 14 בתי כנסת בסמיכות לצנעא. ר' עדותו של החוקר הגרמני קרסטין ניבוהר שביקר בתימן ב-1763 בראש משלחת ממלכת דנמרק. מכאן חיתה הקהילה היהודית תחת צל כבד וחשש מיישום רעיון גירוש כל היהודים מתימן. הבולטות הוחלפה שוב בזהירות ובאיפוק. בַּשְנִיוּת -הגלומה ב"מקדש מעט" הושם הדגש על "מעט". חילופי העיצוב הם עדויות לתהפוכות ההסטוריה היהודית בתימן

(4)  קליגרפיה ועיטור 
כתבי-יד תימניים יהודיים, כגון תאג'ים ("תיג'אן") בני מאות שנים, מציגים פונקציונליות ודיוק (עד כדי ירידה לכמעט  מיקרוגרפיה  לשם ניצול שטח הדף). אמנם, עיטור כתובות, כריכות ודפי פתיחה של ספרים ומגילות היה מקובל גם בקרב יהודי תימן, אך חובה להודות, כי זה בטל בששים מבחינת שכיחותו וזניח בהשוואה לאמנות העיטור האסלאמית.
בתחום זה קיים שוני מהותי מהקליגרפיה הערבית העיטורית המתעלה לדרגת אמנות.                   לעתים, שימת הדגש על אמנות העיצוב הקליגרפי הערבי גוברת על יכולת קריאת הטקסט, ואז העיטור הוא המסר עצמו. בדומה לקליגרפיה  -  כך גם האורנמנטיקה.
"אמנות הדגם"  -  מקורה אינו בתימן. חלקה אומץ מדגמים שהופיעו עוד  בתרבות  האומאיית, ושנצברו בה תוך השפעות אקלקטיות מתרבויות קדומות יותר.
אמנות העיטור המונומנטלית מסייעת למתבונן להתחבר עם מקורות ההשראה הדתית שלו ומעצימה את חוויית גדולתה של האלוהות.      
                                                    
(5)   תבליטי סטוקו    
   
מלאכת הכיור בגבס שמקורה סַאסַאנִי  נפוצה מאד באדריכלות התימנית.
למען האמת : להבדיל מן הצורפות  -  בתימן קוויה אינם עדינים ואינם בני תחרות ליצירות מקבילות במרחב תרבות ה"מגרב" – סביליה ומרוקו, כמו גם מצרים. (ואולי ישנה כאן כוונה סגנונית ?) בספר "תימן  -  קהילות ישראל במזרח במאות ה-19 וה-20" בעריכת חיים סעדון ניתן לצפות בעשיית שבכת גבס ובשילוב זכוכיות צבעוניות בבית מלאכה מוסלמי בצנעא (1988), ובמקביל -בשבכה דומה הממוקמת בביכנ"ס בראש העין המבקש לשמור על מסורת הבניה התימנית .

(6)  אדריכלות
האדריכלות התימנית, שביטוייה המרשימים מופיעים בעיקר בערים הגדולות  -  צנעא, תעז וזביד  -  זכתה להוקרה בינלאומית ע"י ארגון אונסקו, ומצריכה דיון ארוך בנפרד. עובדה מוכחת היא, שאין תייר או חוקר המגיע לאחת הערים הללו  -  ואפילו בעל גישה אובייקטיבית קרה כשל בראואר  -  שנשאר שוה-נפש נוכח היצירות האדריכליות הכה- יוצאות- דופן לעין המערבית. חלף סקירה מקיפה של נושא האדריכלות התימנית לדורותיה, נתמקד ברכיב אדריכלי אחד, שמצביע על הרגישות האסתטית הרווחת במרחב התרבותי דנן :"קַמַרִייה" (ר' : "קמרייאת") -  חלונות האלבסטר:
האלבסטר הוא שיש לבן רך שבסיסו גבס, בן למשפחת הזקיפים שבמערות הנטיפים, אח ל"שוהם שישי" ממנו נעשו בתימן מנורות השבת. רכותו נובעת גם מהיותו שרוי באזורים רוויי מים וסידן. חשיפה ממושכת לקרינה אולטרה-סגולית  (מקרני השמש)  מצהיבה אותו קמעא-קמעא ומגלה מִרקם מרהיב של עורקים בגוני הבריק והחלודה החום-אדמדמה, במיוחד בזה שהיו מעורבים בו תחמוצות ברזל.
בתימן אלו חלונות ה"קמרייה" (שריד לתקופה קדומה שלפני יצירת זכוכית הזיגוג השטוחה). מה מקור השם  "קמרייה"? לדעתי, הריהו גזור מן השם "קַמַר" (=ירח), שכן הוא מעביר אור מסונן ומזוכך כאור הירח.
ה"קמרייה" האופאלית המסננת אור קסום מן החוץ אל פנים הבית מבלי לחשוף את הנעשה בו לעין זרה  -  מפארת את אדריכלות הפנים המקומית. האם זהו הבהט שבארמון אחשווראש? האם זוהי עדות לפשר הפסוק "חלונֵי שקופים אטומים" במקדש שלמה? 
"קמריית הבהט" התימנית, הן בבתים פרטיים והן בבתי תפילה, הן בקרב מוסלמים והן בקרב יהודים, נפוצה עד ימינו ומהווה לוויית-חן ייחודית לאדריכלות הפנים התימנית. אחת הדוגמאות ניתנת לצפיה בספר "תימן", שהוזכר לעיל ביחס לשבכות הגבס. אינפורמנטים מיהודי תימן שעלו ארצה אף בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20 זוכרים היטב את שכיחות  תרבות ה"קמרייה".                   

לסיכום פרק זה נאמר :
זהו חלק הארי של מרכיבי האמנות האלטרנטיבית. כאן המקום להתייחס לטענת המקטרגים: "אמנות איסלאמית"  -  האמנם אָמנות היא? האין זה אך ורק שכפול טכני של רכיבים ושימת דגש-יתר על רמת הביצוע, תהא גבוהה ומדוייקת ככל שתהא? הווה אומר: אוּמנות בלבד. ומכאן: האמן האוריינטליסט אינו אָמן אלא  ARTISAN  בלבד. טענות אלו נובעות, לעתים, מראיה צרה ובלתי מקצועית של מושג האמנות, ולעתים מגישה אליטיסטית המבקשת לשמר את ההגמוניה המערבית גם בתחומי האמנות. בענין העתקה ושכפול קובע החוקר שמעון גרידי: "...אין לצורפים שום ספר ציורים אלא עובדים עפ"י הדוגמאות שמביאים להם המזמינים, אלא שהם מוסיפים וגורעים מן הדוגמה שיש לפניהם וכך יוצרים מעין אופנה חדשה..." במקום ויכוחים על טרמינולוגיות וסמנטיקה נציג שלוש עדויות אישיות - להלן עדותו של פרופ' מייקל צ'רניה, האנתרופולוג שיצר לעצמו משך שנים את אחד האוספים הגדולים בעולם של צורפות תימנית : "...את יכולת הדורות של צורפי כסף יהודיים בתימן  -  לעומת צורפי כסף יהודיים בארצות האיסלאם האחרות באותן תקופות  -  להגיע ...לגיוון במוטיבים, לאיכות גבוהה, למומחיות טכנית ולרמות עידון יוצאות מן הכלל, יש לראות כפַּן משמעותי בהסטוריה, באמנות ובתרבות היהודיות, שפרחו על אף קשיי הגלות. זו אינה הצטברות מקרית של חפצים יפים, אלא פרק שלם, מובחן וחשוב באמנות המתכת ובתולדותיה.  צורפי הכסף היהודיים הצנועים מתימן, הם שכתבו יחדיו את הפרק הזה. חשוב לציין, כי אין להפריד פרק זה מהמורשת התרבותית והארכיטקטונית של תימן המוסלמית, הראויה כשלעצמה לשימור ובגאווה...". כותבת גאולה כהן, הסופרת וחברת-הכנסת בעבר, בפתח ספרה של מרים להמן-ימיני,    ממובילות תחום ההדרכה של הרקמה התימנית בארץ:
"... מצאתי את עצמי מדפדפת בדפי הספר הזה כמי שמדפדף בספר שירה. כל רקמה  -  שיר, וכל רוקמת  -  משוררת, שרוקמת בחוטי זהב וכסף ובשלל צבעים רוגשים על אריג משי וקטיפה  - תך אחרי תך  -  גם את שירת חייה: את חלומותיה ואולי גם את מרי שיחה, את דמעותיה, ואולי גם את געגועיה לאהובה... דימיתי לראות קבוצות קבוצות של נשים היושבות בצוותא על מחצלת, ותוך כדי רקימה שרות בחברותא משירי ההווי של חיי היום-יום..." ולהלן ביטוי לתחושותיו האישיות של כותב שורות אלו:
למרבה ההפתעה, בהתבוננות מעמיקה באמנות העיטור המרהיבה ניתן "לשמוע" הדים לסלסולי עיטורים מוסיקליים מערביים, בעיקר ביצירות לפסנתר, כגון ב"נוקטורנו מס' 2" של שופן, וספציפית יותר :  ב"שתי ארבסקות" של קלוד דבוסי, ועוד. (הערה: שמחתי לשמוע בהרצאתו של פרופ' א. הירשפלד התייחסות חווייתית כמעט זהה לשלי). ואכן, בסוג זה של אמנות, היופי וההרמוניה חבוקים זה בזה ומעבירים אל הצופה חוויות של הרמוניה מוסיקלית.                                                                         

נשוב עתה אל גישת המקטרגים ונאמר :
הנסיון למצוא הגדרה ברורה וחד משמעית למושג האמנות לא צלח מעולם. האם ניתן להתעלם מתחושותיו של היוצר בתהליך העבודה ? האם ניתן להתעלם מעומק החווייה והריגוש של הצופה מן התוצר הסופי  ?
לאמנות אין גבולות. יחד עם זאת, כל בן תרבות שאופקיו רחבים ראוי לו להבין, שהגדרת האמנות אינה יכולה להיות מנותקת מן ההקשר ההסטורי, התרבותי או הגיאוגרפי. ואמנם, הגדרת המושג אמנות היא תלויית תרבות. 
שלושה ממאפייניה הבולטים של אמנות המשרק:
(1) חזרה אינסופית על מוטיבים אסתטיים אלו, המעבר הסיזיפי מן המיקרו אל עבר המקרו כסמל לאינסופיות הקוסמית, ובמקרה של עיצוב פנים  -  עד כדי עיצוב חלל פנים ארכיטקטוני כולל.
(2) בחירת מבנה קומפוזיציה משתנה.
(3) התוצר הסופי המתקבל עם ערך מוסף ברור  -  השלם הוא יותר מסך כל מרכיביו  -
אלו יוצרים חוויות התפעמות ותחושות שגב המאפיינות צפייה ביצירת אמנות.               
האמנות נשפטת לא על פי הטכניקות המהוות לה יסוד, אלא גם ובעיקר על פי הערך המוסף המופשט המועבר לחוויית הצופה. מי שנזקק לסמנטיקה ולטרמינים פסבדו-מקצועיים וחסר יכולת לחוות את הערך המוסף  -  האור הגנוז באמנות תימן והמשרק  -  מחמיץ גם את הבנתה.
ואפילו ארכיטקטורה "נאיבית" של "גורדי שחקים" (בני 9 קומות) בצנעא הופכת את העיר "הנחשלת" לאתר מורשת עולמית, שאינה זקוקה לחוש רגשי נחיתות גם אל מול גורדי השחקים של מנהטן.  

פרק ג' : דפוסי התמודדות של אמנות עכשווית עם בעית האיסורים התמודדויות ערכיות והַשְאָלָה למרחב תרבותי שונה.                                                                  

 אותם ערכי יסוד משותפים עליהם דיברנו בפרק א' נותרו נחלתן של קהילות מסורתיות ממשיכות הדרך, ומתבטאים ביצירת צנזורה לאמנות. מטבע הדברים, בתי תפילה הם חלון ראווה אולטימטיבי דרכו ניתן לצפות ברמת ההקפדה על קיום הציוויים. פער הדורות והמתח הטבעי שנוצר בין המחוייבות  לשימור לבין תהליכי התפתחות שעוברים על אוכלוסיות שנפתחות למציאות משתנה  -  טבעי שייתן אותותיו גם בביטויים אמנותיים, ואפילו בבתי תפילה. בהתייחסות ספציפית ליהודי תימן : המעבר הקיצוני של כלל קהילות יהודי תימן מן הגלות אל מרחב תרבותי חדש ושונה בתכלית  -  היה גם לו חלק בלתי מבוטל באותו מתח מובנה בין עבר לבין הווה, בין שימור לבין טרנספורמציה מעדכנת.

ועדיין נותרה השאלה : כיצד והאם ניתן להעצים חוויה ויזואלית של עיצוב פנים של בתי תפילה 
באמצעות טכניקות של אמנות פלסטית תוך עקיפת שדות המוקשים של הצנזורה הדתית.
גשר חשוב שמצאנו בין השאיפה האמנותית לביטוי נועז יותר, מערבי יותר, לבין  מגבלות רליגיוזיות  
חמורות שבדתות האברהמיות  הוא השימוש  בסִימבּוּל ורימוז, במשמע : הפשטה במקום פיגורטיביות.
להלן נציג ארבע דוגמאות בהן היינו שותפים, מהן שתיים בבתי תפילה של יהודים יוצאי תימן בישראל.
בנוסף, תוצגנה שתי דוגמאות להשאלת מוטיבים אמנותיים מתרבות המזרח לתרבות מערבית עכשווית.
הטכניקה האמנותית המשותפת לארבע מהן: ויטראז' קלאסי, למרות שזו אמנות פלסטית במהותה. חשובות יותר המשמעויות  האיקונוגרפיות.                                 

(1) יבנה
בעיר יבנה ההסטורית, שהחליפה את מעמד ירושלים לאחר חורבן מקדש הורדוס, ניתנה לנו הזכות 
לעצב ארון קודש בבית כנסת תימני.                                                                             
יבנה, אליה עברה הסנהדרין לאחר החורבן ועד מרד בר-כוכבא (טרם נדידתה חסרת מעמד שיפוטי אל 
הרי הגליל)  -  עליה נאמר: " משבטלה סנהדרין  -  בטל השיר..." בעבודתנו בחרנו להבליט כמוטיב מרכזי את כלי הנגינה במקדש  :  הנבל והכינור  -  (מוטיב שליווה אותנו בעבודות נוספות)  -  זאת למרות בעית הפיגורטיביות, שעוררה ויכוחים והתלבטויות בקרב אנשי הקהילה ורבניה בשלב הצגת הסקיצות. ואולם משמעותו הסימבולית של המסר דווקא בקהילה תימנית נתפשה כה חשובה עד שהיטתה את הכף לטובת המצדדים.                            בטכס חנוכת האולם ניגש אלי ישיש מעולי תימן ואמר בהתרגשות: "אשרינו, שזכינו לחזות בתחילתה של גאולה" .

(2)  שמש
בעקרון המשותף של ייחוד האל ובריחה מכל  מוטיב פגאני הושם דגש מיוחד על זהירות מכל קרבה או
רמז לפולחן השמש. האיסלאם  -  ודאי גם בתימן  -  תובע הקפדה על עמידה בלוח זמני התפילות, שמא תפילת השחר או התפילה הרביעית תיפולנה על זריחה או שקיעת השמש, ומכאן מראית-עין של השתחווייה לגרם שמים זה. הקוראן  מזהיר את המאמינים: "...אל תשתחוו לשמש ולא לירח. השתחוו לאלוהים אשר ברא אותם..." במקביל מופיע האיסור כבר בתורה: "וילך ויעבד אלהים אחרים וישתחו להם ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צויתי:" עבירה זו היא כה חמורה עד שהיהדות מועידה לעבריין עונש מוות בסקילה. בענין הקונטרוברסליות של חשיפת קרני השמש בעבודה אמנותית  היתה לנו התנסות אישית ומקצועית מאלפת, עליה נרחיב מעט את היריעה לכיוון מכלול המוטיבים הסימבוליים שהינחו את העבודה: "מערבא"  היא ספינת הדגל של הישיבות החרדיות האנגלו-סקסיות בישראל.
את כולה הוזמננו לעצב  עפ"י רוחו של העומד בראשה, הרב ברוך צ'ייט, שהוא גם מלחין נודע -  עפ"י
מוטיב מוסיקלי: שירת הלוויים במקדש. במרכז קיר המזרח מצוי ארון הקודש בדמות נבל דוד גדול-ממדים, ומכל צד 4 חלונות. איחודם האופטי בעיני הצופה מגלה ויטראז' קלאסי המרמז על מעין כנפי נשר כסמל לכנפי השכינה. במאמר מוסגר: הנשר, עפ"י היהדות, הוא העוף הרחמן ביותר כלפי גוזליו.
זהו בעל הכנף הזכרי המגונן על צאצאיו ודואג להזנתם, ושבנוסף להיותו מונוגמי נאמן לזוגתו הוא בעל
תכונות "פמיניסטיות" מובהקות. (וזוהי אינטרפרטציה נוספת לבחירה בו בפסוק הכל כך טעון בקרב עולי תימן: "ואשא אתכם על כנפי נשרים"). זאת, בהבדל מדימויו המקובל  במרבית התרבויות כסמל השררה,  הכוח והשלטון. (ר' - נס הלגיון הרומאי, נשר עב-בשר וגס-טופרים בקיר חזית באולם הרייכסטג הגרמני    בעיצוב נורמן פוסטר, וסמליהן של למעלה מעשר מדינות).                            
מבחינה זו מסמל הנשר ה"יודאי" עם מוטת הכנפיים הרחבה - כמו החסידה בעידון תנועותיה - את החסד והרחמים. "כנפי הנשר"  בעבודתנו  -  תנועתן גלית, ולהם שני צבעים לעומתיים דומיננטיים המסמלים את יסודות בריאת העולם: מים ואש.
ועתה נשוב אל נושא הקרינה. בהתייעצות מקדימה עם חכמי הלכה הוכשרה הסקיצה שהוצגה בפניהם, ואפילו קרני השמש, ובלבד שנקודת המגוז שלהן  -  באזור השמש הסמויה עצמה  -  תהא חיצונית, עלומה, מעבר למכלול העבודה, ושאף הקרניים עצמן תהיינה מקוטעות ולא "שלמות". כך נשארה העבודה  בתחום היותר אבסטרקטי ממוחשי.                                                                   

(3) במקום אחר  -  רמת ממרא  -  שהוא  מאד טעון  בשל  מיקומו  סמוך למקום קבורתו של האב
הקדמון המשותף, ושבו שותפים לתפילה גם יוצאי תימן  -  סומלו 12 שבטי ישראל באמצעות 
צדפת-פנינה נדירה, מהאוסף הפרטי שברשותי, שבתוכה מצויות  בדיוק 12 פנינים  בדרגות שונות של
התפתחות עוברית לקראת "יציאה מן הרחם". הסימבּוּל וההפשטה בורחים מן הפיגורטיביות ומאפשרים לצופה פרשנות אישית. 

(4) בבית כנסת תימני בירושלים השייך לזרם הדַרְדְעִי המשכיל הרואה ברמב"ם את הסמכות העליונה,
הוצגה בחלקו העליון של ההיכל פריסה שמיימית סימבולית, מופשטת בקוויה ובגווניה. תנועות גליות רוחביות ושילוב גווני אינדיגו, אולטרמרין ותכלת  כוונו בתום-לב להמחיש שילוב בין יסודות קוסמיים שונים של הבריאה - רקיע  וים. הפרשנויות האישיות של הצופים היו כה שונות זו מזו, והזכירו תוצאות מבחן רורשאך. אינסידנט מביך קרה, כשאחד המתפללים בבית הכנסת התימני דנן , אדם כבן 60 המוכר כרציני וכמיושב בדעתו, דרש פגישה אישית דחופה עמי, ובה טען – למרבה ההפתעה  –  שבתנועה הגלית של הרקיע הוא מזהה בוודאות דמות נשית אירוטית, וזו מפריעה לו לריכוז בתפילתו. ועם זאת: למעלה מ-15 שנים ניצבת העבודה בביהכנ"ס בהרמוניה מוחלטת עם שאר מרכיבי העיצוב. נראה, שהדמות שנחשפה בעבר בעיניו/בדמיונו של המתלונן ועוררה בו גירויים אסורים, פשטה צורה ונתחלפה לו בתמונה אחרת, כְּשֵרה למבט. יצויין, כי תופעה זו אינה נדירה, וכי נתקלנו בה בפרויקטים נוספים, אף כי לא רבים.
ופעם אחרת "הפכו" שני עמודי עץ תמימים מצדי ההיכל לשני צלבים, אף שהכוונה המקורית היתה
לייצג בשפה עדכנית ומקורית את עמודי "יכין ובֹעז" ממקדש שלמה.                                
אך כשם שנתעוררה סערה, לעתים עד כדי התקוממות, כך תמיד חלפה היא מעצמה. (בכל מקרה, דווקא הרבנים ובני-האוריין התייחסו לכך בביטול). הווה אומר :  אותם כלים של סימבול והפשטה, שייעודם לברוח מהריאליזם הפיגורטיבי האסור, מותירים גם כר נרחב של פרשנות אישית לדמיונם הפורה ולהרהורי לבם של צופים,  לעתים - עד כדי מרחק של שמים וארץ מכוונת היוצר.  ואולי, טוב שכך.                                                                                                                                                                                                                                                                                                   
בחלקו השני של הפרק נציג שתי דוגמאות לטרנספורמציה של מוטיבים אמנותיים ממרחב התרבות (5)  ביצת היען 

את ביצת היען בעיצוב מקורי מיקמנו בשני בתי כנסת כחידוש מנהג יודאי נשכח. ביצי היען מוכרות בצילומים מתימן כאלמנט קישוטי תולה בחדר היולדת  בו היא מקבלת אורחים. אם היה זה השימוש היחיד המתועד, ניתן היה לפטור זאת כאפיזודה דקורטיבית בלבד. ולא היא. באזור ובעידן ששיעור תמותת התינוקות היה גבוה ביותר ובהעדר הפתרונות של הרפואה המודרנית  - נתלו תקוות בסגולות המאגיות המיוחסות לביצת היען, וזו שימשה כמקבילה לקמיע נגד עין הרע ומרעין בישין אחרים.  חובה להביע תודות לפרופ' ז.עמר על מחקרו המאלף בנושא בכללותו.

בת היענה היא יצור מסתורי המעורר השתאות, פליאה, דחיה ואף פחדים קמאיים                         
והנה, הביצה הטמאה, שגודלה כגודל מֵלון, הופכת לאחד הרכיבים המשתלבים בעיצוב הפנים של בתי
כנסת, ולא זו בלבד אלא אף מוצאת את מקומה ברום ההיכל הקדוש. נפוצותו של מנהג זה היתה
בבתי תפילה (כולל מסגדים ואף מספר כנסיות) ברחבי האימפריה העות'מנית, ולפי מספר עדויות,
כולל של לוי נחום, גם בתימן. גם באולמי התפילה במערת המכפלה בחברון, מעל קברי האבות
המשותפים ליהדות ולאסלאם, מוקמו הביצים מזה דורות. כמגוון המוזרויות המיוחסות ליען, כך גם מגוון הפרשנויות לטעם שילובה של הביצה בבתי תפילה. בחרתי להציג התייחסותם של חכמים בולטים משלושה מרכזים דתיים בעולם היהודי - צפת, חלב (היא ארם-צובא) וצנעא (היא אוזל התנכי"ת).   
גישת הקבלה הלוריאנית מובאת ע"י ר' חיים ויטאל בשם מורהו, האר"י הקדוש, גדול מקובלי צפת במאה ה-16: "בענין ביצת היענה שנולד ממנה האפרוח ע"י הסתכלות זמן מה בלי שתשב על הביצה לחממה כשאר העופות, וזה יורה כח ממשי בהסתכלות העיניים..." הרב מרדכי הכהן, מגדולי חכמי חלב, שהשתקע בצפת עיר המקובלים במחצית הראשונה של המאה ה-17, מרחיב את פשר המנהג: "וכן הנעמה מטלת ביצים ומנחתם במקום גבוה ועומדת במקום רחוק כנגדם ומבטת ורואה בהם... ובאותה הבטה עושה פירות שיוצאים אפרוחים, ואם תבא שום חיה ומפסיקה הורגים אותה, לפי שנעשו הביצים מוזרות, ולזה נהגו לתלותם בבית הכנסת, לומר שעיקר התפילה שתתקבל ותעשה פירות היא הכוונה ולא יהיה דבר מפסיק בינו לבין אביו שבשמיים..."      
  
עד כאן הסברם של מרבית הפרשנים. היינו: הביצה בחלל ביהכנ"ס, בסגולותיה המאגיות ובנגישותה המיידית לעיני כל מתפלל, היא כלי המסייע לריכוז מוחלט ללא הסחת הדעת. ב"עולת שלמה" לר' שלמה בדיחי, מגדולי חכמי תימן בסוף המאה ה-19, מפורט הטעם עם ערך מוסף אופייני ליהדות  לתימן:"ובית הכנסת מקדש מעט, ובראות אדם אלו הביצים בבתי הכנסת, זוכר שעיני ה' תמיד בארץ ישראל מקום מקדשנו ויבא להתפלל על הגלות ועל החורבן..."   .  
ולהלן דוגמאות לחידוש המנהג בישראל :                                                                             
בתמוז התשע"א (1910) יצא פרסום מטעם ביהמ"ד בראשות הרב יצחק רצהבי מבני-ברק, וזה לשונו: "זכינו בס"ד במוצ"ש פנחס לתלות ביצת בת יענה בבית מדרשנו, לאחר שמרן שליט"א ביאר בשיעוריו לעת עתה חמישה עשר טעמים נפלאים למנהג זה, ועוד היד נטויה בעז"ה, שהיה בעבר בתימן ובעוד מקומות (כגון צפת, מירון, ארם צובא וטורקיה)  ונשתכח בעוה"ר...". עוד לפני חידוש המנהג בביהמ"ד התימני בבני-ברק, הכנסנו אותו אנו לשני בתי כנסת בישראל, וזאת לאחר שערכנו בו עדכון : עיבוד פנים הביצה, הסרת שכבת הקרום, השחלת מקור אור אל תוכה והפיכתה לנר תמיד. הדוגמה הבולטת היא בביהמ"ד של הרב שבתי סַבַּתו - פדגוג נודע, ובין השאר מומחה לאסכולות קבליות - במצפה-יריחו, אתר תחנה של עולי הרגל לירושלים. ביצת היען המוארת מבפנים ומעצימה בכך את האפקט הויזואלי של הביצה נמצאת במרכזה של עבודת צורפות שברוּם ההיכל ומתפקדת כנר-תמיד, כשמשני צדי ההיכל פתחים החושפים נוף קדומים של מדבר יהודה.
ובמקום אחר: 4 ביצי יען מוארות המקיפות את ארבע פינות תיבת החזנים, המתוגלפת בדגמים של ערבסקות דמשקאיות , שהוזמננו לעצב ולבנות  ב"ביהכנ"ס עַדֵס  לקהילת יוצאי  ארם-צובא", שהוכרז כאתר מורשת לאומית. כאן - לאחר התלבטות משותפת עם חכמי הקהילה, ובגישה עדכנית - התווספו ארבע הביצים לביצה התולה המשחזרת את זו המקורית שנעלמה במהלך שיפוץ ביהכנ"ס.
פרשנותם של חכמי הגולה דלעיל היוותה בשני המקרים בסיס לעיצוב. 
(6) מצנעא לרחביה
"וילה נורית", הנושאת את שם בתו של בעליה הראשון, תוכננה והוקמה בסוף שנות ה-90  של המאה  הקודמת בשכונת רחביה הירושלמית. כיאה לסביבה שזכתה למספר לא מבוטל של מבנים בסגנון האדריכלות הבינלאומית, אמור היה הקו המנחה בתכנית אדריכל החוץ (א. איצקין)  להיות מעין ניאו-באוהאוס. בחזית המבנה, מעל דלת הכניסה הראשית ולכל גובהו, מתנשא חלון דרומי באורך כ-7 מ' המלווה את כל מהלך גרם המדרגות הפנימי ומסתיים בקרבת חצי כיפה מזכוכית. יצרנו מוקד אופטי משני בדמות ויטראז' קלאסי צר וארוך המתנשא לכיוון רום המבנה.חיבתם של אדריכלי האסכולה הבינלאומית, שהגיעו בשנות ה-30 ארצה מגרמניה, למוטיבים אוריינטליים - הביאה אותנו לאמץ לכאן את מוטיב הערבסקה  (ר' פתיח בפרק ב' דלעיל). נמנעתי מלשלב בערבסקה הגיאומטרית מילואות צמחיות משתרגות - וזאת כדי להישאר בתחום המבנה הארכיטקטוני בלבד. דגם הערבסקה שנבחר כאילו נלקח הישר מאדריכלות הפנים של צנעא או דמשק. והיה בסטודיו מי שדימה לראות בעיצוב מעין פס רקמה ענק ממדים. באוהאוס מול מזרח. אוריינט מוכמן בתוך הבאוהאוס. האם ניתן ליצור הרמוניה סגנונית בין אלמנטים כה זרים, שממבט ראשון עלולים להיתפס כאקלקטיקה  שרירותית? גשר בין מערב למזרח בנינו ממִנעד צבעי הזכוכית - שילוב גוונים ים-תיכוניים, שעיקרם: כחול-אולטרמרין, טורקיז ונגיעות אמבר - שילוב הרחוק מתרבות הצבע שרווחה בתימן ובמשרק.
זוהי דוגמה מובהקת להטמעת מוטיבים אוריינטליים בסביבה תרבותית שונה בתכלית, ולאפשרות ל"חיים משותפים" בהרמוניה עיצובית.                                                               

סיכום                                                                                                 
                                                                      
תחילת המאמר - פרק א' - בסקירת ארבעה ערכי יסוד משותפים ליהדות ולאיסלאם, שלושה מהם
מתחומי האיסורים, והשפעתם על צמצום האפשרויות לביטוי אמנותי בשתי התרבויות  בתימן וברחבי
המשרק.
סיום המאמר - פרק ג'  -  בסקירת נסיונות ליצירת דפוסי עקיפה של האיסורים בתרבות קהילות דתיות,

במיוחד בבתי תפילה של יוצאי תימן לאחר העליה לישראל, תוך כדי התמקדות בלבטים ובהיסוס טרם
מימוש היצירה, ובהטמעת מוטיבים אמנותיים מזרחיים בעולם תרבותי חדש.
לב המאמר - פרק ב' - מציג ענפי אמנות מותרים בתימן, שהגיעו להשגים מרשימים ביותר, ופיצו על ההימנעות המתחייבת מאותם ביטויי אמנות פלסטית מרשימים של תרבות המערב הנוצרית. נסינו להתמודד עם טענה הקובעת, שהאמן בתימן ובמשרק אינו אלא אוּמן ((ARTISAN בלבד. הבענו דעתנו, שהתייחסות מבַדלת זו - אף שהיא נחלת מיעוט - נובעת, לעתים, מתפיסה מוטעית את המושג אמנות, ולעתים - בעיקר בדור האחרון - מגישה מתנשאת כלפי תרבות המזרח בכללותה, והיא מסתירה מניעים סמויים לרצון לשימור הגמוניה אליטיסטית. מאותו בית מדרש צמחה לה גישה פטרנליסטית גם כלפי השירה התימנית, ענף אמנות כה משמעותי, שבמודע העדפנו שלא לעסוק בו במסגרת יריעה מצומצמת זו.                                                     
חשיפת האמת מאחורי מניעיה של גישה כאילו-אקדמית זו ראויה לדיון קונטרוברסלי במאמר ארוך, מפורט ומנומק, עליו אני שוקד במקביל.                                                                                                                                                                                                            

                                                                    ביבליוגרפיה
אבדר 1989                  כ. אבדר, "הלבוש והמראה של יהודיות בכפר אחד בתימן כביטוי למעמדן", פעמים 41, עמ' 134-153         
אבדר 1994                       "        בתוך "בת-תימן : עולמה של האישה היהודיה " (עורך : ש. סרי), עמ' 301-310
אבדר 2008                       "        (עורכת) : "מעשה רוקם – הלבוש והתכשיט במסורת יהודי תימן", אעלה בתמר, 2008 
                    
בדיחי תשנ"ד                 ש' בדיחי, "עולת שלמה", א"ח כהן (מהדיר), ירושלים תשנ"ד, פר' שמיני, עמ' רעט
בוננפנט 1987             Paul Bonnenfant, L'ART DU BOIS A SANAA, pp. 80-191                                                                  
בוננפנט 2008            Paul Bonnenfant, LES MAISONS DE ZABID                                                             
בורכרט תשמ"ב            הרמן בורכרט וקרל רתיינס, "יהודי צנעא בעיני החוקרים הרמן בורכרט וקרל רתיינס", עמ' 4
גויטיין תרנ"ד               ש.ד. גויטיין, (הוציא לאור) "ספר חזיון תימן - חיים בן יחיא חבשוש", מכון בן צבי התש"א  
גויטיין תשמ"ג                     "        (הוציא לאור) "אשכולות מרורות" – סלימאן חבשוש, עמ' קצו-רל
גילעת 2008                  יעל גילעת, "הצורפות של יוצאי תימן ביישוב היהודי"  (בתוך : אבדר 2008)
ג'ימס 1974                David James, Islamic Art-An Introduction (Curator of Islamic Art) The Chester Beatty  
                                                                                                       Library, Dublin, 1974, pp 18-36, 76-9     גימאני תשס"ה             אהרן גימאני, "תקנה קדומה לצניעות נשים בתימן", תרביץ א', עמ' 441-449
גלוסקה תשס"ב            יצחק גלוסקה, "השפה", בתוך "תימן" (עורך: חיים סעדון), מכון בן צבי, תשס"ב, עמ' 143,152
גמליאל תשמ"ח            שלום גמליאל, "פעמי העליה מתימן", ירושלים תשמ"ח, ע' 208, 210
גרבר תשע"ג                נח גרבר, "אנו או ספרי הקודש שבידנו", ירושלים, מכון בן צבי, עמ' 15-19
גרידי 2008                  שמעון גרידי,  "עדיי יהודי תימן", אצל אבדר (עורכת), עמ' 35-70                                               
גרידי 1954                          "         (עורך), "סערת תימן" מאת ה' עמרם קרח, עמ' קיג-קיד
הורן 1962                        E. Horn, Ichnographiae monumentorum Terrae Sanctae, E. hoade & Bagatti (eds),
           Jerusalem 1962, p. 50                                                                                                                                                                                               
הכהן תשכ"ד               מרדכי הכהן, "שפתי כהן" ב', פר' תזריע, ירושלים תשכ"ד, ע' 44
הלוי תשנ"ד                 רצון הלוי, "סיפור חנה ושבעת בניה - שירה ופשרה", תהודה 15, עמ' 64-71 
ויטאל                       חיים ויטאל,  "אוצרות חיים", ירושלים, שער נקודים, פ"א
חבשוש תרנ"ד              סלימאן חבשוש, "ספר חזיון תימן" (רויא אלימן), אצל גויטיין לעיל
חייבי תשמ"ה               יחיאל חייבי (צלם), "צנעא וסביבתה בצילומי יחיאל חייבי", (עורך: יוסף שער), עמ' 126
חמו'י תרמ"א/תשס"א    אש"ח חמו'י, "נפלאות מעשיך", ליוורנו תרמ"א (ירושלים תשס"א), מערכת ב', אות ב'
חסון 1995                   רחל חסון (אוצרת), "אמנות הכתב הערבי", המוזיאון לאמנות האסלאם, ירושלים
חסון 2014                   רחל חסון,            "המוזיאון לאמנות האסלאם - מבחר מן האוסף", עמ' 33

טובי תשל"ו                 יוסף יובל  טובי,    "יהודי תימן במאה הי"ט - תולדות ומקורות", עמ' 191-193
טובי תשמ"ו                      "                   (עורך),  "צהר לחשיפת גנזי תימן" מאת יהודה לוי נחום, הוצאת "אפיקים"
טובי תש"ן                        "                   (התאסלמות בחברה הזיידית), בתוך : פעמים 42,  עמ' 105-126
טובי תשע"ח                      "                  "יהדות תימן בצל האסלאם מראשיתו ועד ימינו", עמ' 255    
יוסף תשנ"ג                 עובדיה  יוסף,        שו"ת  "יביע אֹמר",  ח"ז יו"ד,  סי' י"ב (ד'),  ע'  רכ"ז
ילקוט שמעוני תש"ך       ילקוט שמעוני, כי תצא, תתקלח, ע' 658  (עפ"י מהד' ראשונה ילקוט לתורה, סאלוניקי רפ"ו-ז)
יערי תש"ה                  אברהם יערי (מהדיר), "ספר מסע תימן – מאת יעקב ספיר", עמ' קמ"ט-ק"נ
להמן-ימיני תשס"ז         מרים להמן-ימיני, "רקמה תימנית", עמ' 7, 15
לינגס 1977                   Lings, M., The Qur'anic Art of Calligraphy and Illumination, London                                 
מולר-לנצט 1962            אביבה מולר-לנצט, "תשבוך לולו – עטרת הכלה היהודית בצנעא", יהודה רצהבי ויצחק שבטיאל
                                                           (עורכים), הראל, תל אביב תשכ"ב, עמ' 179-186
מולר-לנצט 1964                    "                "על רקמת היהודים בעיר צנעא", ארץ-ישראל ז, ירושלים תשכ"ד, עמ' 171-179
מולר-לנצט 2008                    "                "זאת להן תכשיט גדול", בתוך אבדר (עורכת), עמ' 71-88
מוצ'בסקי-שנפר 1997     Muchawsky-Schnapper, "A Unique Tevah FROM San'a" The Israel Museum Journal 15: pp 67-93,
מוצ'בסקי-שנפר 2000     אסתר מוצ'בסקי-שנפר (עורכת), "יהודי תימן – אלפיים שנות תרבות ומסורת", מוזיאון ישראל,
                                                            עמ' 19,21,53,54,57,58,73,80-93,111-167            
מוצ'בסקי-שנפר 2001             "                  "הבית", בתוך "תימן" (עורך: חיים סעדון), עמ' 156-157
מיימוני                       ר' : רמב"ם
מלמד                         אורי מלמד, "קצת חנה וסבעת אולאדא", הוצ' ביהכנ"ס "פועלי ציון"
מקבים                        ספר מקבים ד', פרקים ח' – י"א
מרזוק                        אברהים מרזוק (עורך),  "אל-פן אל-אסלאמי", מטאבע אלעובור אלחדית'ה,  קהיר
משרקי                       תמיר משרקי (מעצב), "יוסף כהן- מגדולי צורפי תימן  -  פיליגרן מתימן", עמ' 2 
נחום                          יהודה לוי נחום,"מגילת אנטיוכוס בעברית",בתוך "ספר מכמנים מחשיפת גנזי תימן", עמ' רצב-רצה
נחום  תשמ"ו                       "            "צהר לחשיפת גנזי תימן", הוצאת "אפיקים", (ר' : טובי תשמ"ו)
נחשון תשס"ז               יחיאל נחשון, "צניעות האישה" מתוך דיוקנה של בת תימן, עמ' 33-39          
ניני תשמ"ג                  יהודה ניני, "תימן וציון – הרקע המדיני, החברתי והרוחני לעליות הראשונות מתימן"
נרקיס 1941                  מרדכי נרקיס, "מלאכת האמנות של יהודי תימן", ירושלים, תש"א
סעדון תשס"ב              חיים סעדון (עורך), "תימן" (במסגרת קהילות ישראל במזרח במאות ה-19 וה-20), מכון בן צבי
ספיר  תש"ד                 יעקב ספיר (מהדיר : אברהם יערי), "ספר מסע תימן – מאת יעקב ספיר", תש"ה, עמ' קמ"ט-ק"נ
עזיזה 1973                  Aziza, M., La Calligraphie arabe, Tunis                                                                       
עמר                          זהר עמר, "היען במקורות ישראל", בתוך : "מסורת העוף", עמ' 171-192
צדוק תשכ"ז                משה צדוק,  "יהודי תימן: תולדותיהם וארחות חייהם", תל אביב, ע' 189
צעדי תשמ"ט               סעיד צעדי,  "דופי הזמן" : קורות יהודי תימן בשנות תע"ז-תפ"ו, מהדורת יוסף קאפח
צ'רניה  2008                מייקל מ' צ'רניה,– "שיטוט בשוק צורפי הכסף של צנעא", אצל אבדר 2008, עמ' 175-191
קאפח תשכ"א              יוסף קאפח,  "הליכות תימן", (עורך: ישראל ישעיהו), ירושלים
קאפח תשמ"ט                    "          (עורך: טובי),  כתבים, כרך ב', ע' 954
קאפח תשנ"ב                     "          "על היהדות והאסלאם", בתוך: מחניים גל' 1, (עורך מנחם הכהן), עמ' 16-21

קוראן 2005                 אורי רובין (מתרגם), אוניברסיטת תל אביב - ההוצאה לאור,  תשע"ו   :
                                סורה 2 ("הפרה"), פסוק 10 , ע' 2   +  סורה 41 ("המוצגים אחד אחד"), פסוק 37 , ע' 392 
קליין-פרנקה 1979         אביבה קליין-פרנקה, "הצורפות בקרב יהודי תימן, תולדותיה והתפתחות אמנותה", עמ' 62-88  
קֹרח ש' תש"ם              שלום קרח, "רוגז הזמן", אצל טובי, תשע"ח, עמ' 113
קֹרח ע'  (1954)             עמרם קרח, "סערת תימן", עמ' קיג, קיד  - ר' לעיל שמעון גרידי (עורך), 1954                                                              
רובין א'  2005              אורי רובין (מתרגם)  -  ר' לעיל:  קוראן
רמב"ם תשל"ג              משה בן מימון, משנה תורה, הל' מתנות עניים, דפוס פאר, תשל"ג, פרק ח', הל' י"א, י"ד, ע'  קע
רמב"ם תשל"ג                      "                 "                   "                  "           "      פרק ט' (א), ע' קלו (271)
רמב"ם                               "                 "                   "           הוצ' שבתי פרנקל בע"מ, פרק ז', ע' קיט
רמב"ם תשל"ג                      "                "            הל' תעניות, דפוס פאר, תשל"ג, פרק ה', י"ב-י"ד, ע' קפא (361)
רמב"ם                               "              שו"ת הרמב"ם לר' עובדיה הגר, סי' תמח
רנסום                                                                             Marjorie Ransom, Silver Treasuers from the Land of Sheba
רנסום תשס"ז          תימא י, עמ' 127-142 Marjorie Ransom,Silver-Working in Yemen before and after the Jewish Exsodus,
רצהבי תשי"ח             יהודה רצהבי, "תעודות לתולדות יהודי תימן", ספונות ב, עמ' רפז-שכ                   
רצהבי תש"ל                       "         "עניני דת בפולמוס בין מוסלמים ליהודים בתימן", ידע-עם יד, עמ' 12-21
שמש תשס"ג              אברהם אופיר שמש, "עדויות מקוטעות לשימוש בביצי יענים כמצג עיטורי-סמלי בבתי-כנסת",    
                               שנה בשנה מ"ג (תשס"ג), עמ' 213-219,     ובאתר "דעת", מכללת הרצוג – לימודי יהדות ורוח
תלמוד בבלי               גיטין נ"ז, ע"ב,    ברכות דף כ"ד,    סוטה מ"ח, ע"א,     שבת קכ"ח, ע"א 
תנ"ך                         שמות י"ט, ד,    דברים ט"ו, ח-יא,   דברים י"ז, ג-ה,   דברים ל"ב, יא (רש"י),    מלכים א' – ו', ד,

                               מלכים א' – ז', כא, ישעיהו י"ג, כא, אסתר, א', ו,  איכה ד', ג, איוב ל"ט, יד-טו 

הירשמו עכשיו לרשימת הדיוור של עמותת אעלה בתמר