על חורבן הבית ומשמעות "שנאת חינם" | אעלה בתמר

על חורבן הבית ומשמעות “שנאת חינם”
מאת: אליהו נגר

חודש תמוז וחודש אב נעשו סמל לצרות ואסונות שאירעו לעם היהודי, אין תכונה סגולית המבשרת רעות דווקא בחודשים אלו, אף על פי כן, בית המקדש הראשון והשני חרבו באותם חודשים והותירו רישומם בזיכרון ההיסטורי. חכמינו הסבירו שבית ראשון נחרב בגלל עבודה זרה ובית שני בעבור שנאת חינם, במסגרת זו אתמקד בסיבת חורבן בית שני- שנאת חינם.

כיצד ניתן לשנוא על חינם? שום אדם לא יגלה עוינות כלפי אדם אחר אם לא עשה לו רעה, כיצד ניתן לומר שהשנאה היא על חינם?
“שנאת חינם” אינה מתייחסת לעצם חילוקי הדעות בין האדם לזולתו, אלא לאופן בו מנהלים את חילוקי הדעות, כלומר כיצד בני האדם מביעים את הסתייגותם מדעתו של האחר. יש והמחלוקת היא על רקע אידאולוגי, כיוון שכך, העוינות והסלידה מתגלים, רק מחמת שפלוני מחזיק בהשקפה או בדעה שונה ולא בשל התנהגות לא רצויה כלפי הזולת. בשל כך אנשים חורגים משורת הוויכוח הענייני ויורדים “לפסים אישיים” מבלי להתייחס עניינית לדעה שכנגד, ולמרבה הצער חרצובות הלשון מותרות, לעיתים חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע!

ביטוי להלך מחשבה זו עולה יפה מהקדמתו של ר’ נפתלי צבי יהודה ברלין – הנצי”ב, בפירושו העמק דבר. בפתיחה לספר בראשית, מבאר מדוע ספר בראשית נקרא ‘ספר הישר’. בין הטעמים השונים הוא אומר כי הספר נקרא על שם תפילת בלעם, שאמר “תמות נפשי מות ישרים” ומסביר הנצי”ב כי הישרים הללו הם אברהם, יצחק ויעקב:

הספר הנקרא ספר בראשית, נקרא בפי הנביאים ספר הישר. כדאיתא במסכת עבודה זרה (כ”ה ע”א) על שני מקראות: בספר יהושע (י’ י”ג) “הלא היא כתובה על ספר הישר”. ובספר שמואל ב’ (א’ י”ח) “ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר”. ומפרש ר’ יוחנן זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים שנאמר תמות נפשי מות ישרים.
הנצי”ב מברר מדוע האבות נקראו ‘ישרים’ ולא צדיקים או חסידים, עד כי בלעם מייחל שאחריתו תהיה כמותם? הנצי”ב בהסבר מפתיע אומר כי, יכול להיות אדם צדיק וחסיד שלא יזכה בתואר ישר בהליכותיו. לדבריו יש ללמוד זאת מחרבן בית שני שחרב בשל שנאת חינם, על אף שכולם היו צדיקים, חסידים ועמלים בתורה, אלא שהיתה בהם שנאת חינם.

ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמם. על כן מפני שנאת חנם שבלבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה’ שהוא צדוקי ואפיקורס…

אם כך, לדעת הנצי”ב “שנאת חינם” היא, כאשר חילוקי דעות מאבדים את הצד החיובי הפורה והמפרה של הוויכוח, והמחלוקת נהפכת למקור משטמה, שנאה ופילוג שאחריתם עֲדֵי אֹבֵד.(למות במדבר כד כ) כל צד מבקש להפוך את הצד שכנגד, לחורג מהכלל ואף לכופר, בהמשך הוא מחדד את החומרה של העניין גם מההיבט הדתי:
שהקב”ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות, אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חרבן הבריאה והריסות ישוב הארץ. וזה היה שבח האבות שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה’ באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים… כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אף על גב שהיה שונא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם…

הנה כי כן, גם כאשר מטרת המחלוקת היא לשם שמיים, אסור לגרור את הוויכוח למאבק אישי כיוון שיביא בהכרח לקיטוב ופילוג.
מה הטעם שעלינו לצום ולהתאבל על מה שאירע בעבר? הרי אין ביכולתנו לתקן את שהיה, תשובה לכך עולה מהאופן בו ניסח הרמב”ם את ההלכה בנדון:
יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עוון אבותם (הלכות תענית פרק ה)

אין שום היגיון להצטער על מה שלא עשינו אנו, אולם כיוון שאותן סיבות לחורבן בית שני, עדיין לא חלפו מהעולם, הרי שהצום מהווה מעין תזכורת שעלינו ללמוד מהעבר על מנת שלא לחזור על הטעויות. את הנושא הזה, מסכם ר’ יוסף קאפח זצ”ל במאמרו על חודש תמוז:
ולא לזיכרון העבר הרחוק אשר חלף ואיננו נקבע צום זה אלא, תמרור אזהרה לדורות, לכל דור ודור לו עצמו, ואף לנו ליעור (להתעורר) מתרדמתנו תרדמת המחשבה, לפשפש במעשינו ולתקן דרכינו אנו (כתבים א, עמ’127)

בהמשך, אף הוא מתייחס לעניין חילוקי הדעות, כמו הנצי”ב מדגיש הרב קאפח את הסכנה בהפיכת המחלוקת לפילוג:
רגילים בימינו יהודים שומרי תורה ומצוות לתקוף סיעה את חברתה כאילו היו כופרים בעיקר וחלק ונחלה אין להם באלהי ישראל, ללא הרגשת התוצאות ההרסניות הנובעות מכתתיות צרה זוועתית זו

בסיכומו של עניין, ראינו כי סכנת הידרדרות ל־שנאת חינם טמונה באופן בו אנו מנהלים חילוקי דעות. מחלוקת היא דבר ראוי ומבורך, זה אחד מסימני החירות של האדם- חופש המחשבה, אדם אינו ממנה אחרים להיות אפוטרופוסים על השקפותיו. וויכוח חריף ונוקב ככל שיהיה, אל לא להפוך לכלי מלחמה ולכלי ניגוח אישי. גם כאשר המחלוקת היא לשם שמיים, חשוב שלא יעיב ולא ישפיע על עצם היחס בין הצדדים, יש לשמור שהמחלוקת לא תגלוש לעויינות והתרחקות אישית.