שנת הרחמים

שנת הרחמים

אעלה בתמר

שנת הרחמים

מאה שנים למגפת "שנת הרחמים"
תרע"ח – תרע"ט ( 1918-1919 )

טוביה סולמי

עם פרוץ מגפת הקורונה התחילו בציבור ובתקשורת להזכיר לבדוק ולהשוות למגפות ידועות שהתרחשו בעבר, בין יתר המגפות, הוזכרה המגפה שפרצה לפני כמאה שנה "מגפת השפעת הספרדית" שהפילה מיליוני חללים ברחבי העולם. [גם ראש הממשלה בדבריו בטלוויזיה ב- 12.3.2020 הזכיר מגפה זו] כל אלו הציפו אצלי זיכרונות ילדות - סיפורים וקטעי זיכרונות אשר שמעתי בילדותי מבני משפחתי אודות מגפה זו שהשתוללה גם בתימן. [בני משפחתי עלו בשנות העשרים של המאה ה-20 לארץ ישראל]
את הסיפור במלואו שמעתי כשהייתי בכיתה י"ב, שנת תשי"ח -  1958, מפי אבי ר' סעדיה יצחק סולמי. היה זה בעקבות ההכרזה של הרב טובים סעדיה שרעבי-כערור, שהיה הרב בבית הכנסת השרעבי "נהר שלום" בשכונת התקווה, שם התפללתי. אני זוכר את היום שבו הרב עמד והכריז בפני באי בית הכנסת כי "ביום... תתקיים אזכרה לחללי 'שנת הרחמים' והקהל מוזמן להשתתף"
(בערבית: "סַנַת אל-רַחמׇה") כמי שהתעניין בפרשיות היסטוריות במיוחד בכל הקשור ליהודי תימן, ההכרזה עוררה את סקרנותי כבר אז. אבי לא היה באותה עת בבית הכנסת על כן מיהרתי לביתי ושאלתי את אבי מה פשר ההודעה של הרב טובים אודות האזכרה לחללי "שנת הרחמים". אבי השתתק, פניו לבשו ארשת עצבות כבדה ואמר לי  "הייתה זו מגפה נוראה, גם אבי, אחותי ואחייני נפטרו בתוך שבוע בחודש תמוז".  אבי הרכין ראשו והסתגר בשתיקה, ואני נאלמתי בציפייה שיפתח את סגור ליבו, אכן אט אט, מילה ועוד מילה שהלכו והצטרפו למשפט, החל אבי לגולל  בפני, את מסכת הייסורים שעברו הם בתימן בעטיה של המגפה ארורה.


אבא סיפר כי, בשנת תרע"ח (1918) בחודש אדר, התחילו אנשים לחלות ותוך ימים מעטים נפטרו לאחר חום גבוה, שיעול קשה ולחץ בָּרֵאוֹת. בתחילה התייחסו האנשים לנפטרים כרגיל, יצאו להלוויות והתאבלו שבעה כמקובל. עד מהרה התברר, כי מקרי המוות שונים ממה שהורגלו בכאב, אלא משהו איום, נורא ומפלצתי. רבים היו הנפטרים בתוך המשפחות והכפרים והיו שבטרם סיימו "שבעה" על האחד נפטר עליהם השני, המתים היו גברים נשים זקנים וטף. תוך שבועות מעטים השתתקה התנועה בארץ, יישובים רבים הטילו על עצמם הסגר ומנעו אנשים להיכנס אליהם והנפגעים הראשונים היו היהודים. הירידים חדלו מלהתכנס, הרעב בא בעקבות המגפה והוסיף מתים ונפגעים, המצב החמיר ומספר המתים עלה, עד שנאלצו לקבור את המתים בקברות אחים. אבא סיפר כי המצב היה קשה עד כי לא היו תכריכים לעטוף את המתים, לא היה מי שיתעסק בקבורתם, למעט מספר אמיצי לב, וצדיקים אשר סיכנו עצמם כדי לקיים את מצוות הקבורה. אני זוכר כי שמעתי בילדותי כי ר' יפת נתן משולמי, דודה של אמי, שהיה נשיא קהילת נגד אל-בעאדין, חירף נפשו כדי להאכיל ולסעוד חולים למרות הסכנה. לא מעט מן החולים ננטשו בבתיהם, באין מסייע, אם בשל מותם של כל בני משפחת החולה, אם מתוך העובדה שכל משפחה התעסקה עם מתיה וחוליה, לעיתים היה זה מהפחד להדבק במחלה. עוד סיפר לי אבא כי אביו (סבא שלי) ר' יצחק סאלם סולמי, שהיה עשיר, פתח את אסמיו לנזקקים, תרם תכריכים ושילם לעבדים כושיים אשר שוטטו מוכי רעב, כדי שיקברו את המתים, יהודים וערבים. לדברי אבא, בתחילת התפרצות המגיפה, ראשי הקהל - יהודים וערבים, קראו לציבור להתכנס לתפילות בבתי העלמין, בתחינה שאללה ירחם. כאמור, המגפה פרצה לאחר חמש שנים של מלחמה עולמית נוראית (1918-1914), בעקבות המצב הקשה, יהודים וערבים, האמינו כי הייתה זאת מלחמת 'גוג ומגוג' ובעקבותיה יבוא המשיח. הם תרגמו את נוראות המגיפה כחלק מתהליך הגאולה שכן על פי אמונתם קשים הם חבלי משיח וכי רבים ימותו. אולם בשל עצמת המגיפה והתמשכותה, ומתוך שמשפחות שלמות אבדו מן העולם וכפרים רבים נותרו נטושים, פשט הייאוש והאנשים שקעו איש איש באבלו וחורבנו. אבי סיפר בכאב ודמעות בעיניו, על מארי שלום אברהם כערור, שהיה אב בית הדין של קהילת נגד אל בעאדין, הוא  חלה ונפטר, בעוד בני ביתו מתאבלים בתוך השבעה, נפטר גם בנו - והב סאלם, שהיה אז בחור צעיר וחברו הקרוב ביותר שלא אבי. כאמור המגפה הארורה לא פסחה על משפחתנו - משפחת סולמי, סבא שלי, שהיה ראש הקהילה, ר' יצחק סאלם, בתו ונכדו חלו ונספו, חג הפסח  עבר עליהם בצער גדול ובאבל, חגגו רק לצאת ידי המצווה.


שאלתי את אבי מדוע הרב טובים נטל על עצמו להנציח את החללים? הוא הסביר כי גם הוא נפגע קשות מהמחלה, אביו ושני אחיו נפטרו תוך ימים אחדים, הוא נותר יתום ובודד. המגפה השתוללה, המסחר והמלאכה פסקו, מקור פרנסתם של היהודים נשברה. רבים מהנותרים יתומים, אלמנות ואלמנים, אין משפחה שלא היה בה מת, לא היה מי שיעודד וירחם עליהם. לאחר כשנה דעכה המגפה עד שפסקה כליל, בנוסף המלחמה העולמית פסקה, והסולטאן התורכי העביר את השלטון על כל תימן לאימאם יחיא. התפתחויות אלו חיזקו בלב השורדים את האמונה, שהייתה זו מלחמת 'גוג ומגוג' שבעקבותיה הגאולה, תחושה שהתעצמה כאשר הגיעה גם הבשורה כי בקרוב יתאפשר לעלות לארץ כיוון שהבריטים כבשו את א"י. כאשר התחדשה העלייה מתימן בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת, גם אבי אסף את בני ביתו בדרך להגשמת חלומם ועלו לארץ ישראל. שאלתי את אבא בתמיהה מדוע המגפה נקראת  'שנת הרחמים' כאשר בפועל לא היה רחמים בשנה זו? משני טעמים הוא השיב לי, האחד זהו לשון 'סגי נהור' שהרי לא יכנוה השנה המקוללת. הטעם השני לדבריו, הרצון להודות לה' על כי ברוב רחמיו הפסיק את המגיפה.  


בשנות השישים בהיותי סטודנט בירושלים, בדקתי ומצאתי כי מדובר במגפה הידועה בהיסטוריה בשם "השפעת הספרדית". הייתה זו המגפה הקשה ביותר במאה העשרים, פרצה באפריל 1918 והסתיימה כעבור כשנה, במהלכה  כחמישים מיליון חללים בכל רחבי העולם. בין הנספים באותה שנה היה גם הרב שלום בן שלום שמחי מגחאף שבצ'אלע, סבה של רעייתי, אשר נרשם ב-1911 אצל שמואל יבנאלי לעלות לא"י ונדחה ב-1912. בשבת עיון של "אפיקים" שהתקיימה בפרשת "משפטים" (21.2.20) סיפרתי לקהל על "שנת הרחמים",  חברנו מאיר נדב , מהעיר הרצליה  שהשתתף בשבת, שיתף את הקהל בסיפור אישי. לדבריו סיפר אביו ר' אברהם נדאף, שעלה ארצה ב-1891 והיה מראשי קהילת יוצאי תימן בירושלים, איבד במגפה 5 ילדים, בשל כך עזב עם אשתו את עיר הקודש ועבר לחיות בתל אביב.


אסיים בתפילה, שמי אשר גאל את אבותינו מכל צרה וחולי, הוא ישלח ישועתו מהרה, יסיר מן העולם חולי זה, ישלח רפואה שלמה לכל יצוריו, ויברך את עמו ישראל בשלום, אמן.

הירשמו עכשיו לרשימת הדיוור של עמותת אעלה בתמר