שבויים בארץ אהבתם

שבויים בארץ אהבתם

אעלה בתמר

שבויים בארץ אהבתם

שבויים בארץ אהבתם
שארית הפליטה בתימן (1962-2017)

ד"ר דני בר מעוז


שארית הפליטה בתימן הוא כינוי רווח למאות יהודים שקפאו על שמריהם ונותרו בגלותם
לאחר עליית "מרבד הקסמים" בשנותיה הראשונות של המדינה. רוב הנחשלים נמנו עם
יהודי הכפרים בצפון-תימן המרוחקים מהעיר עדן, שער היציאה לארץ-ישראל. משנת 1962
ואילך נותקה הקהילה המצומקת הזו מגוף האומה והתעטפה בדלת אמותיה. למעט חילופי
מכתבים חשאיים באמצעות מבקרים מזדמנים היא נותרה מסוגרת ומבודדת מן העולם
החיצון – אין יוצא ואין בא. בשנות המאבק למען שארית הפליטה היו הכול משוכנעים, כי
מעת שייפתחו שערי תימן להגירה חופשית יארזו היהודים את מיטלטליהם וייטשו את ארץ
גלותם כאיש אחד – אך הדבר לא קרה. לא כולם נחפזו להתאחד עם בני משפחותיהם
בארץ, ההססנות וההתלבטות שלטו בכיפה והעלייה מתימן התנהלה בעצלתיים. רבים
התפתו והלכו שבי אחר 'הסאטמרים' ללונדון או לניו-יורק, לא מעטים מהיוצאים שבו לתימן,
ואחרים דחקו את הקץ ולא עזבו על נקלה את ארץ אהבתם, גם כאשר היא נקלעה (ב-
2004 )למלחמת אזרחים עקובה מדם.


תופעת הגעגועים של דור המדבר למצרים (״זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים״, במדבר,
יא, ה) עולה במכתביהם של העולים. רבים הפצירו באחיהם שיביאו אתם בבואם ארצה
מתבליני תימן: ״קשְ ר״ [קליפות קפה], ״צַ אפי״ [קפה קלוי בדרך מיוחדת], גירְ פֵ ה וחַ וואֵ יג׳,
ְ פרטי לבוש לנשים, לעתים בציון שם החייט המומחה, מַ גּמַ ר ]מַ חְ ּתָ ה להנחת גחלים
רוחשות[, ומדאעות [נרגילות] תוך ציון הסוג המועדף, על-פי-רוב מדאעה עדניֵ ה.


בני הזוג צברי מספרים על חיים מחוסרי דאגה באמלח, ועל יחסי קִ רבה עם שכניהם
המוסלמים, שדאגו למחסורם בעת צרה. דומה שיחסי השכנות עם בני המקום היו קרובים
יותר על המידה עד ששתי בנותיהם התאסלמו, ״אילו המצב הביטחוני בתימן היה כבעבר,
הייתי שמח לבקר בה״, מודה צברי. מי שלא ראה את עיניו הבורקות של סאלם זנדאני
מאלצחן בדברו על ארץ אהבתו, לא יבין את עוצמת הקשר של העולים לתימן. ״אין כמו ארץ
תימן בכל העולם״, התרפק האיש בגעגועים, שעסק למחייתו כצורף, החזיק בחנות מכולת,

ונסע על טנדר טויוטא, שכדוגמתו לעולם לא יזכה להחזיק בארץ. ״שכנינו הערבים היו
טובים לנו מאחים, לא חסכו מאתנו דבר, וכאשר עלינו הם בכו״. ״בתימן הייתי מלך״, מתרפק
סלימאן בוני בזיכרונותיו, ״היה לי עסק ושני בתים בהם התגוררתי עם שתי נשותיי לסירוגין״,
פה בישראל הוא קובל על מר גורלו, על דמי האבטלה הזעומים, על יוקר המחייה, ועל הקושי
לקיים בכבוד את שתי נשותיו ותשעת ילדיו. גם נשים נכספות לארץ מולדתן, כדוגמת נעמה
קרני המצהירה בנחרצות, שאילו לא שינתה תימן את פניה הייתה נעמה חוזרת להתגורר
בה, לכך יש לה שורה של נימוקים; ״החיים בה שלווים, היינו בריאים יותר, נהנינו מאוכל
בריא." היא מוסיפה ואומרת "לא כמו בישראל, כל יום מחלה חדשה, נעלם הכבוד שהילדים
רוחשים להורים, כאן מעניקים לך 1,000 ש״ח וגובים ממך 2,000 בחזרה״ ובעלה, אברהם
קרני, הקשיב לדבריה בשתיקה והנהן בראשו בהסכמה. סוריא חביב נישאה בתימן והיא בת
ארבע-עשרה, ילדה את בתה הבכורה, עלתה לארץ ונקלטה בה היטב. ״לא הספקתי להכיר
וליהנות מהארץ שבה גדלתי, ושמעתי רבים מפליגים בשבחה״. למרות מרד החות׳ים שפרץ
בתימן, סוריא לא חששה ותִ יירה בה עם יחיא בעלה פעמיים. לדבריה הם ביקרו בחבלי ארץ
נדחים, שעיניה לא שזפו אותם מעולם. החיבה הגלויה של בני הזוג לארץ מולדתם קורנת
מהטלוויזיה שבביתם בעיר רחובות בה הם צופים בערוצי הטלוויזיה של תימן ולא של
ישראל. אהבתו של הארון זנדאני לתימן הייתה אהבה עד מוות, בשנת 1999 הוא עלה לארץ
עם אשתו ואחד־עשר ילדיו, הוא חזר לארץ מכורתו בשל קשיי קליטה. בחודש מאי 2012
נרצח הארון בצנעא בידי מוסלמי ולא מסיבות אנטישמיות, בין שלל ההשערות לסיבת הרצח
הייתה השערה כי הרצח הוא תוצאה של מריבה שהתפתחה בעניין רכישת עלי קאת.


ב-2004 פרצה בתימן מלחמת אזרחים עקובה מדם הנמשכת עד עצם ימים אלה, ניתן
היה אז לצפות, שאחרוני היהודים יארזו את מטלטליהם וינוסו משם בבהלה, אלא שעולם
כמנהגו נהג. על אף המלחמה, כ-300 היהודים שהיו בתימן בראשיתה, נותרו שם דבוקים
בארץ אהבתם כיונק הדבוק אל שדי אמו. התארכו השנים עד שרוב המשתהים עלו, כיום
נותרו בצנעא כ-40 יהודים המתבוששים לחונן את עפרה של ארץ ציון ולרַ צות את אבניה,
כפי שנהגו אבות אבותיהם במרוצת כל הדורות.

הירשמו עכשיו לרשימת הדיוור של עמותת אעלה בתמר