הדומה והשונה בין המשוררת היהודייה למוסלמית

הדומה והשונה בין המשוררת היהודייה למוסלמית

אעלה בתמר

הדומה והשונה בין המשוררת היהודייה למוסלמית

הדומה והשונה בין המשוררת היהודייה והמשוררת המוסלמית בתימן
מאת - ד״ר בני גמליאלי


בתימן, כל הנשים יהודיות ומוסלמיות הופלו לרעה ע"י החוק במידה שווה, פחות או יותר. גם ההסכמה הכללית של חברת הגברים באשר למעמדן הנחות של הנשים, הזלזול בתבונתן ובעומק דעתן, היתה מקובלת אצל יהודים כערבים. היהודים נחלו את שירתם מכתבי הקודש ולשון החכמים, התפילה והפיוט, המוסלמים באופן טבעי, הושפעו משפתו הפיוטית של הקוראן. שירת הנשים בתימן, מקורה בשורשים קדומים של תימן קודם לתקופת האסלאם, מסורת שעברה בעל פה מאם לבת, מדור לדור. הייתה זו שירה פשוטה, קליטה ושווה לכל נפש, להבדיל מהשירה הכתובה, היא יצירה משותפת לכלל הנשים, יהודיות וערביות. עיקרה העברת מסרים, נוגעת בשמחה ובעצב, באהבה ובשנאה, בגעגוע ובקנאה, 'בצרתה' ובבעלה הצורר. שירה זו עומדת מעל הניגודים הדתיים או האתניים, הנשים היהודיות והמוסלמיות, על אף מעמדן הנחות ודיכוין החוקי והחברתי, יצרו ושרו שירים  בשפה אחת, דבר המעיד על הזדהות ביניהן.
חוכמת החיים, הניסיון והידע המצטברים, שקיבלה האישה היהודייה והערבייה בתימן, מהמורשת העממית של תרבות הארץ, הם הרקע להתפתחות השירה הנשית. למרות חומות הדת המפרידה ביניהן, הן חלקו שמחות וכאבים ביחד, ובכו זו בחיקה של זו. האישה היהודייה ספגה תרבות עממית ערבית ויהודית גם יחד, המורשת היהודית העשירה את עולמה, היא ידעה את המותר והאסור. היהודייה הכירה את סיפורי התנ"ך, היא זכרה פסוקים, משלים ופתגמים, שרה משירי רבי שלום שבזי, מתוך שמיעה בלבד. דרכי שירתן נפרדו בנושאי דת, ניתן להבחין בין השירה הנשית המוסלמית לזאת היהודית. היהודיות יצרו שירה עצמאית, שלא היה בה מקום לאחות המוסלמית, שירי דת, כיסופי גאולה, שירי חגים ומועדים, ובחלק משירי חתונה, לידה ומוות. בשירים שנושאם היה חילוני, אנושי ללא זיקה דתית, כגון אהבה וטבע היתה מעורבות ושותפות ביניהן.


שירה זו ריגשית ולא הגותית, משקפת את כל עולמה של האישה, בשפה קלה ורהוטה, יש בה שירת אהבה ונעורים, הומור ושעשועים, קנאה ושנאה. התקווה לא נעלמת ממנה גם כאשר השירה היא בכי על הגורל המר, או קינה על המת, זו שירה ריאלית  מתוך אמונה ותקווה. קשה להבחין מהו יסוד ערבי או יסוד יהודי בשירים אלה, גם לגבי היצירה וגם לגבי המנגינה. יחד עם זאת ניתן למצוא הבדלים בשל מיקום גיאוגרפי , לא הרי שירת נשות צנעא כשירת נשות ד'מאר, ולא זו וזו, כשירתן של נשות רדאע או חיידאן. היחסים בין היהודים למוסלמים היו הדוקים, במיוחד בכפרים ובערי השדה, בהם חיו בשכנות קרובה, שותפות בעתות צרה ובעתות שמחה.
הייתה הפריה והזנה הדדית בשירת הנשים בתימן, שירת הנשים חוברה על בסיס משותף, יהודי וערבי, הן שזורות אלה בתוך אלה במשך דורות. היו "גנבות ספרותיות" משני הצדדים, לעיתים נערכה "זאפַה" לכלה היהודייה, שאליה  הצטרפו משוררות ערביות  כדי ללמוד שירים. מנגד, משוררות יהודיות השתתפו באירועים של החברה הערבית, כדי להעשיר את ידיעותיהן. במעבר הזה השירים קבלו זהות חדשה, "גיור"  או "אסלום" בידי המשוררות. יש כמה סממנים המאפשרים להבחין בין שירת הנשים הערביות לשירת הנשים היהודיות, המשוררת היהודייה לא תשיר שיר ארוטי, לא במפורש ולא ברמז, גם לא כשהיא לבדה. תמיד בלשון נקייה כשהצניעות ומוסר לשון לנגד עיניה. אמנם הנשים העירוניות הקפידו בלשונן יותר מנשות הכפר, אך תמיד שמרה המשוררת על לשונה שלא תסחף בלהט רגשותיה. לא כן האישה המוסלמית, שהרגישה הרבה יותר חופשיה ביכולת הביטוי שלה להביע אהבה ללא מעצורים חברתיים או נפשיים. להלן כמה דוגמאות כדי להמחיש את ההבדלים ביניהם .
"בשם אללה הרחמן והרחום" ברור שמדובר בשיר מוסלמי, דוגמה נוספת בשיר בו מופיעה מילה "הנביא" והכוונה לנביא מוחמד. או בשיר ששמה של פטמה בתו של הנביא מוחמד מוזכר:


בשם האל הרחמן היחיד והמיוחד
האחד שאין שני לו!
אמרה אם הכלה:
אני שאלתי והעתרתי
ורב החסד ענני!
בקשתי לראות את בתי
כלה תצעד לנגדי!...
נשבעתי בנביא,
אם לא תרחם ותסעד
אחבשך בכלא
אכבלך בסד. "...כבס בגדיך צחצח
ורדוף בנות הנמר
ופטמה שהלכה עמהן
ועל פניה נקודות חן..."

הגמל והסוס חשובים בחברה המוסלמית על כן מופיעים כמוטיב מוסלמי בשירה העממית:


"עכב את הגמל אבי!
עכבו לשעה קלה!
עד אפרד מאמי
ומן הקטן והגדול.
עד שארכס כותנתי
ואכחל עיני במכחול". ירדתי לנחל
ים החשוקות,
טבעתי לחפש,
סוסי להשקות...

שירתן של הנשים היהודיות היתה אף היא מאופיינת במוטיבים יהודיים כמו למשל על ירושלים ובית המקדש, או שיר במסיבת אירוסים שכולו געגוע לארץ ישראל וירושלים:


ירושלים שלי,
הרחיבי ממדים!
עוד יבואו אליך
המון יהודים...
...ירושלים ארצי
וציון שלנו
והמקדש באמצע
יחולק בינינו...
...לקחו אהובי,
לארץ ישראל,
בתוך ירושלים,
הו אמא,
הניפו דגל...

כמו כן שימוש  במוטיבים יהודיים כמו 'המארי', תורה, משנה משה רבנו, או רבי שלום שבזי המכונה  "אבי שמעון" שהיה אהוב בקרב הנשים היהודיות ומופיע כמוטיב ברבים מהשירים העממיים.


"דודי, הוי אמי,
נתן לי מתנה,
דודי, הו אמי...
...בתוכו בני מורי
שואלים בתורה ומשנה
בתוכו הנביא משה..." אבי שמעון אל תאחר,
אצלנו הלילה חתונה!
בתנו יפה ומקושטה
למי את הכסף מנה...

אולם רוב השירים היו יצירה משותפת של  שני המחנות בנושאים שעסקו באהבה, בפרידה מהבעל בצאתו לדרך, או בשירים על הבעל הצורר, או שירי צער וכאב, או בשירי עלילה, או שירי חתונה וחינא ושירי ילדים או בנושא הכאוב כשהבעל הכניס "צרה" צעירה הביתה. לדוגמא שיר פרידה מהבעל האהוב שנסע לארץ רחוקה לשם פרנסה:

"אתה היוצא לדרך,
הפקדתיך ביד שומע תפילה!
העקב יהי למישור
והרכסים סלולה!...
...דודי נסע,
יצילהו האל מכל צרה!
יגבירהו על כל קושי
בדרכו נקרה!

נמצאנו למדים כי הנשים בתימן, היהודיות והמוסלמיות חלקו גורל משותף, הן חיברו שירים ושרו אותם להנאתן, ביצירה עממית משותפת. זאת מתוך שותפות במצבם בחברתי העגום,  בהזדהות מלאה עם מצוקתן וסבלן לצד רגעי האושר, האחת לרעותה. אמנם הנושא הדתי הפריד בין שני העולמות, אך חיי היום יום  היו דומים מאוד, בהן חלקו שמחה ועצב, לידה ומשפחה, פרנסה ומוות.

הירשמו עכשיו לרשימת הדיוור של עמותת אעלה בתמר