אמונה בשדים בתימן

אמונה בשדים בתימן

אעלה בתמר

שנת הרחמים

על האמונה בשדים ורוחות בתימן
ד"ר נעמה בן עמי


האמונה בשדים ורוחות הייתה נפוצה בתימן בקרב הערבים והשפיעה גם על היהודים שגרו בקרבם.  הקוראן, הספר הקדוש למוסלמים, הוא מקור האמונה בקיומו של שטן המכונה שַיְטַאן, או אִבְלִיס,  ובקיומם של שדים ורוחות 'גִ'ן ועַפַארִית' ברחבי העולם המוסלמי. השטן המקטרג מוזכר בקוראן פעמים רבות, אל-גִ'ן השם הקיבוצי לשדים בכלל, מופיע בקוראן עשרים ושתים פעמים; שיטאן - מופיע בקוראן שבעים פעמים וברבים שַיַאטִין עוד שמונה עשרה פעמים; שטן בשם אבליס מופיע בקוראן אחת עשרה פעמים ובשם עפרית - פעם אחת בלבד. על פי הקוראן, נברא האדם מטִין (טיט), ואילו השדים (אל-ג'ן) נבראו מן האור. יש מסורות שונות בחדית' (התורה  שבע"פ) העוסקות בנושא היווצרות המלאכים והשדים, כגון זו האומרת, שהמלאכים נוצרו מן האור ואילו השטן - אבליס, נברא מן האש.


בדרך כלל מוזכר השטן כמי שמסית ומדיח את האדם, וכישות האחראית על הרוע בעולם. זאת בעקבות המסופר בקוראן. הסיפור המרכזי הראשון שהוא הבסיס לתפיסה המוסלמית את השטן, חושף פרטים על השטן ואת מקור היריבות והשנאה בינו לבין האדם. הסיפור מתפרש על-פני כמה סורות, אך הגרעין המרכזי מופיע בקוראן בסורת אל-בקרה (פרשת הפרה, 2). שם מסופר שאללה מחליט למנות בן-תמותה, כממלא מקומו על פני האדמה. האל מציג את תוכניתו בפני המלאכים, וכדי להוכיח כי בחירתו היא הנכונה, הוא מבקש מהם שיקראו בשמותיהם של היצורים שברא, אך המלאכים אינם מצליחים, לעומת האדם שהצליח. בשל כך מבקש מהם אללה להשתחוות לאדם. כל המלאכים מצייתים לאללה פרט לשטן (אבליס), המנמק את סירובו בטענה כי הוא העשוי אש  אינו מוכן להשתחוות לאדם, שנוצר מעפר, בשל כך אללה מגרש אותו מגן-עדן ומקלל אותו: "ארור תהיה עד יום הדין" כלומר עד קץ הימים. מיד לאחר אירוע זה השטן מתחיל את פעולת ההסתה וההדחה של האדם עלי אדמות, פעילות הנמשכת עד היום הזה. הפועל וַסְוַסַ שימושי ללחישה המפתה של השטן, ומכאן כינויו אל-וַסְוַאס. הקוראן מלא אזהרות לאדם, שלא ייכנע לפיתויי השטן. על פי המסורת השטן מצליח להדיח לדבר עבירה רק את האדם החלש באמונתו, זה הלהוט אחר עניינים חומריים ורחוק מאלוהיו, אך לא את עבדי האל הנאמנים.

 
הצוּפים (המסטיקאים המוסלמים) מיחסים חשיבות רבה לפנימיותו של האדם ומבטלים את חשיבות חיצוניותו. לשיטתם, הטוב והרע נמצאים במחשבתו ובליבו של האדם על כן כל אדם צריך להיות במצב של ערנות מוחלטת, כדי לעמוד כנגד הפיתויים. לעתים, השטן מפתה את האדם לדברים חיוביים, זאת כדי למנוע מעשה טוב יותר שהזכות עליו גדולה יותר, בכך לתפישתם, השטן מרחיק אדם זה מאללה. זאת ועוד, על-פי התפישה הצוּפית, השטן קיים כדי ליצור הבחנה בין יראי האל האמיתיים החזקים באמונתם ואינם ניתנים לפיתוי, לבין קטני האמונה, שאינם עומדים בפיתויים. לפי תפישתם, האדם צריך תמיד להתגבר על כל פיתוי ולבקש את חסות האל: "וכי יתעורר בך רוח דחי מאת השטן, וביקשת לך מחסה באלוהים, כי הוא שומע ויודע" (סורת אלאעראף פרשת המחיצה, 7). ומכאן הביטוי "אחסה באל" (אַעוּד' בִּאללַּה) שהפך להיות מהביטויים השגורים בפי המוסלמים ואף בקרב יהודי תימן.


אמונה בשדים ורוחות, כאמור, הייתה משותפת גם ליהודים בתימן, ניתן להבין זאת על רקע בחינה של יסוד הרוע בתנ"ך. בסיפור הבריאה המקראי אין אזכור לשטן. הנחש, חיה מחיות השדה, מופיע בדמות המפתה את אדם וחווה מתוך קנאותו, לכן הוא מקולל כל ימיו: "ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה, על גחונך תלך, ועפר תאכל כל ימי חייך" (בראשית, ג') השטן מופיע גם בנביאים ראשונים, אך לא במשמעות של מלאך, אלא כעומד למכשול, כמפריע: "מה לי ולכם בני צרויה, [אומר המלך דוד] כי תהיו לי לשטן" (שמואל א' י"ט). בספרי המקרא שחוברו בתקופת בית שני, השטן מופיע ככינוי למלאך (זכריה ג'), או בדמות קטגור בבית-דין של מעלה, משרת האל לפתות את לב בני האדם לעשות רע כמו בסיפור איוב. בקרב חכמי התלמוד השטן מסמל את יצר הרע ואת מלאך המוות (בבא בתרא). תפישתם של חז"ל את השטן מייצגת את המשך הקו המקראי, הרואה בשטן אחד מהמלאכים בפמליה של מעלה, כלומר, כפוף לאלוהים שעיקר פעולתו להסית את האדם להרע.


את האמונה בשדים ורוחות שהייתה נפוצה בתימן והייתה משותפת ליהודים ולערבים, יש להבין על רקע  נוכחותו של השטן, בצורות שונות במקורות המוסלמים ובמקורות היהודיים ולאור המגע היום יומי של היהודים והמוסלמים בתימן.

הירשמו עכשיו לרשימת הדיוור של עמותת אעלה בתמר